לקראת הבחירות לכנסת ה-21 באפריל 2019, התעורר מחדש הדיון סביב חוק הלאום: בחודש האחרון מפגינה קבוצת מחאה דרוזית ברחבי הארץ מול בתיהם של פוליטיקאים בדרישה שיצהירו על כוונתם "לבטל" או "לתקן" את החוק. בעקבות הפגנתם מחוץ לביתו של בני גנץ (חוסן לישראל), התבטא האחרון (14.1) שיפעל ל"תיקון החוק". שרי הליכוד, מצדם, עטו עליו בטענה כי "הוכיח את היותו איש שמאל".
בהצהרותיו הפומביות בחודש האחרון, רובן ככולן בעמוד הפייסבוק שלו, ציין ראש הממשלה בנימין נתניהו את חוק הלאום פעם אחר פעם כהישג הראשון בחשיבותו של ממשלת הימין האחרונה.
ניכר שהדיון סביב חוק הלאום לא שכך בציבור הישראלי. על רקע זה, ראה אור באחרונה מחקר חדש שנעשה בחסות מכון דב לאוטמן למדיניות חינוך. את המחקר הובילו ד"ר יובל גוז'נסקי וד"ר מוטי גיגי (שניהם ממכללת ספיר), והוא עוסק באופן הסיקור והדיון של אמצעי התקשורת בישראל בעניין חוק הלאום בשלוש השנים שקדמו לאישורו.
מחקרם בדק 540 כתבות שפורסמו בנושא חוק הלאום מאז מארס 2015, עם הקמת הממשלה ה־34 בראשות בנימין נתניהו, ועד מועד אישור החוק בהצבעה בכנסת, ב־19 ביולי 2018 (בתמיכת 62 ח"כים מול 55 מתנגדים).
ממצאיהם המרכזיים מלמדים על ארבע מגמות: ראשית, העיתונות מסגרה את הוויכוח על החוק בעיקר סביב נושאים סמליים, וזאת במקום דיון מעמיק במשמעות החוקתית שלו;
שנית, הטיות חדשותיות של הדיווח העיתונאי הבליטו שיח תחרותי, סנסציוני ואישי, במקום מסירת מידע ופרשנות מהותיים העשויים לאפשר לאזרח לגבש עמדה פוליטית מושכלת;
שלישית, עיתונים שונים בחרו להבליט סוגיות נפרדות, הנתפשות כתואמות את עמדות קוראיהם (הן בעברית והן בערבית). לטענת החוקרים, מדובר בהיעדר דיון דמוקרטי עשיר ומגוון ובפרקטיקה המחזקת את העמדות ה"מקוריות" של כל קבוצה בחברה;
ורביעית, החינוך לדמוקרטיה ולשותפות בישראל עלול להיפגע מכך שהעיתונות לא קיימה דיון ציבורי מעמיק סביב העובדה שהבסיס לחוקה עתידית של מדינת ישראל נכתב באותם ימים.
עוד הם מצאו, כי העיתון "הארץ" פרסם את הסיקור הנרחב ביותר ביחס לחוק (בעשרות אחוזים יותר מאשר העיתונים האחרים). כמו כן, העיתונים "הארץ" ו"מקור ראשון" נתנו מקום נכבד למאמרים ולטורי דעה בנושא; זאת בעוד שאתר "וואינט" והאתרים בשפה הערבית שנדגמו ("פאנט", "פנורמה" ו"א–סנארה") פרסמו בעיקר כתבות וידיעות.
אשר לסוגיית הייצוג: בכל כלי התקשורת בלט תת–ייצוג מגדרי לנשים כמרואיינות וכותבות לגבי חוק הלאום. בכלי התקשורת בעברית היה גבוה שיעור המרואיינים היהודים משיעור המרואיינים הערבים, ובכלי התקשורת בערבית בלטה תמונת ראי (אם כי בעצימות נמוכה יותר).
גיל המרואיינים נע לרוב בין 36 ל-65, וניכר ייצוג אפסי של צעירים (עד גיל 35). לפי החוקרים, תת־ייצוג של צעירים משמעו התעלמות מהם ומסגור הנושא כלא שייך לעולמם.
רוב המרואיינים בנושא היו נבחרי ציבור, וניתן מקום מועט בלבד לדעת מומחים במישור המשפט הלאומי והבינלאומי לגבי משמעות החוק. גם בקרב נבחרי הציבור בלטה דיכוטומיה בין כלי התקשורת העבריים לאלה הערביים: מרבית נבחרי הציבור שכתבו ורואיינו בעיתונות בעברית היו מהימין הפוליטי, בעוד שרוב נבחרי הציבור שצוטטו בעיתונות הערבית היו מהשמאל (היהודי והערבי).
ממצא נוסף מלמד כי בעיתונות בעברית הובלטו טיעונים של מרואיינים בשאלת הזהות היהודית. לעומת זאת, מצאו החוקרים כי בעיתונות בשפה הערבית הובלטו טיעונים סביב סוגיית הגזענות ודנו בשאלת האפרטהייד.
הבדל זה, לפי החוקרים, מעיד על מסגור שונה אשר התקיים בשיח העיתונאי בשתי השפות: בעוד שבתקשורת בעברית מוסגר חוק הלאום כחוק שעוסק בביסוס הזהות היהודית של המדינה, הוא מוסגר בעיתונות בערבית כחוק גזעני.
