"במנהרה" הוא מחזה חדש של תיאטרון "גשר" היפואי – סאטירה ישראלית עכשווית בהשראת הסרט "שטח הפקר" מאת דניס טנוביץ'. יוצרי ההצגה החליטו לתת לקהל את הזכות לבחור את הסוף. וכך, לפני תחילת ההצגה מתבקשים הצופים להטיל לקלפי שבלובי של התיאטרון את הפתק שקיבלו יחד עם הכרטיס. האם סופה של ההצגה יהיה טוב או יהיה רע? השחקנים מקבלים את תוצאות ההצבעה יחד עם הקהל בזמן אמת, ומשחקים את הסוף הנבחר. גימיק? האם אכן מחליטים הצופים איך ההצגה תיגמר? או שבכל מקרה סופה יהיה טרגי – כפי שהיה בבכורה ב-8 בפברואר? זה ממש לא חשוב. המסר הוא ברור: מלחמה, כיבוש ושלום אינם כוח עליון – בכוחם של אזרחים משני צדי הגבול להשפיע על המציאות הפוליטית ולעצב אותה.

מתוך ההצגה "במנהרה" (צילום: תיאטרון גשר)

בהצגה הארוכה (שעה ו-40) של רועי חן, משתתפים: מיקי ליאון, גלעד קלטר, עידו מוסרי, פיראס נסאר, אלכסנדר סנדרוביץ', יובל ינאי, קארין סרויה, אורי יניב, פאולו א. מוארה ונועה הר–ציון; הבימוי של עירד רובינשטיין.

מקום ההתרחשות: מנהרת החמאס בגבול עזה–ישראל. מהצד הישראלי נכנסים שני מילואימניקים: הסטודנט צליל ומפקדו המבוגר יפתח, ומהצד העזתי – שני לוחמים פלסטינים: הישאם ומנסור. בחילופי האש נהרג מנסור, ויפתח יהפוך ל"מוקש חי". מעליהם, על פני הקרקע, העולם (הישראלי) כמנהגו נוהג: שידורים טפלים, כוכבים ו"סלבס" לרגע, ושרים שבאים לחזק ויוצאים מחוזקים.

ההצגה מומלצת לצפייה, חרף כמה קטעים צפויים: נציג האו"ם, קצין בכיר גרמני שבא לתווך בין הצדדים ותמיד מצדיע במועל יד; פעיל השלום הידוע שמפעיל אלימות במשפחתו; איש חמאס שאוהב (בסתר) את ישראל בה קיבל את השכלתו ובה הכיר את אהובת נפשו היהודייה; איש המילואים שמזה שנים מתנדב לשירות "בשביל החבר'ה"; הפוליטיקאי שבנו לא שירת בצה"ל "בגלל בעיות בריאות" והשוהה בקופנהגן, ועוד ועוד.

אבל המגרעה הקשה ביותר בהצגה היא הסימטריה. הבכיר הישראלי הוא "קופי" של הבכיר הפלסטיני. הלוחמים בשני הצדדים משתתפים במלחמה שאין לה פשר או הסבר הגיוני. במילים אחרות: אין כובש ואין נכבש, אלא שתי ישויות הנאבקות זו בזו בשל ההתלהמות הלאומנית של מנהיגיהן.

"אתם סופרים קולות ואנו סופרים את המתים בשדה הקרב", מפטיר הקצין הישראלי כלפי "הבכיר" (ראש ממשלה? שר הביטחון?). לכאורה זה משפט חתרני הבא להאשים את ההנהגה הישראלית בשימוש מניפולטיבי בצבא ובביטחון ל"עשיית הון פוליטי". אך מיד לאחר מכן הוא שב וטוען שישוב אל שדה הקרב ב"כל פעם שיידרש". בשביל סאטירה פוליטית צריך להתאמץ קצת יותר.