המלחמה הניטשת בין ממשלת אוקראינה לבין רפובליקת נובו-רוסיה (לשעבר: הרפובליקות העממיות של דונייצק ולוגנסק) מקבלת אט-אט אופי של מבוי סתום. הולכים ונשחקים המשאבים בשני הצדדים. המצב הכלכלי באוקראינה ממשיך להידרדר, תומכי המשטר בקייב מאבדים את רוח הלחימה שלהם, ואילו הלחימה של הפרטיזנים בשטחים שבשליטת הממשלה מקבלת מימדים של מלחמת אזרחים, החורגת מחומי דרום-מזרח המדינה.

נוכח זאת, ניתן היה להעריך כי סיכוייה של הרפובליקה העממית של נובו-רוסיה הם חיוביים. אולם בצד ניצחונותיה בשדה הקרב, מתפתח בקרבה משבר ניהולי ופוליטי, המייצר סכנות חדשות, שאינן נופלות מהסכנה הצבאית.

תוך שבועות ספורים הוחלפה כל ההנהגה בדונייצק ובלוגנסק. ההתפתחות המפתיעה ביותר הייתה הדחתו של המנהיג הצבאי של המיליציות, איגור סטרלקוב, בעת ששהה במוסקבה, הרחק משדה הקרב. מדובר במעשה נקמה ברור מצד אותם חוגים במוסקבה, שכועסים על כך שכאשר כוחות המיליציה בהנהגת סטרלקוב תפסו בתחילת יולי את דונייצק, הם פיטרו את הדמויות הפוליטיות שהיו נאמנות לקרמלין.

הרקע למתיחות הזו בין המיליציות לבין רוסיה, זו אווירה הרדיקליזציה הפוליטית בתוך המיליציות עצמן. באוגוסט פורסם מכתב פומבי בידי לוחמים מן השורה, אשר דרשו ליישם במציאות את הסיסמא של מנהיגי דונייצק ולוגנסק, בדבר התוכן החברתי של המדינה אותה הם מקימים. הם דרשו כי נכסיהם של האוליגרכים יולאמו, וכי יונהגו רפורמות לטובת העובדים. לתפקיד יו"ר הסובייט העליון נבחר בוריס ליטינוב, קומוניסט שאינו מציית עוד להנהגת מפלגתו. נחקק חוק המבטל את הפרטת שירותי הבריאות.

החוגים הפוליטיים המקורבים לקרמלין החלו בקמפיין השמצה נגד סטרלקוב בתקשורת הרוסית. זעמם מובן: בזמן שהם ישבו במשרדיהם הנוחים, מתכננים תכניות וטווים קנוניות, האנשים שבחזית הקרב החליטו לעשות היסטוריה מבלי לשאול לעצתם.

באופן פרדוקסלי, זהו סטרלקוב שתרם לרדיקליזציה, וזאת למרות אהדתו לרעיון המלוכה והנוסטלגיה שלו לאימפריה הרוסית. האינסטינקטים הפוליטיים שלו הביאו אותו, וזאת חרף השקפותיו הרעיוניות, לתמוך בשינויים חברתיים. הוא ועמיתיו הכריזו כי נובו-רוסיה לא תהפוך לגרסה שנייה של אוקראינה-שלפני-המשבר, וזאת בסתירה לאסטרטגיה של הקרמלין, אשר קיווה להשיג בדיוק זאת.

בניגוד לשאר המנהיגים בדונייצק ובלוגנסק שנסעו תכופות למוסקבה כדי להתחנן לעזרה, מפקד המיליציות נותר לרוב עם חייליו בקו החזית. מסתבר, ששם זה מקום בטוח יותר עבורו מאשר במסדרונות השלטון במוסקבה.

אין לדעת כיצד פיתו במוסקבה את סטרלקוב להגיע עד אליהם. ניתן רק לנחש מה נעשה כדי לסחוט ממנו את "התפטרותו מרצון". ייתכן שאיימו עליו כי יפסיקו לשלוח ציוד לנובו-רוסיה, שם שורר מחסור במזון ובציוד. כך או כך, עם הדחתו של סטרלקוב, זכו השמרנים בהישג. מקורביהם של האוליגרכים מונו לתפקידי מפתח בשלטון בנובו-רוסיה.

בינתיים, התקשורת הרוסית מדווחת על התקרבות בין השלטונות ברוסיה לבין האוליגרך האוקראיני רינת אחמטוב. התחדשו גם המגעים הדיפלומטיים בין מוסקבה לקייב, וייתכן שתיחתם עסקה לגבי גורל דרום-מזרח אוקראינה. כנראה, שהכישלון הצבאי של קייב שכנע אותה כי עדיף להתמקח סביב שולחן המשא-ומתן.

הדבר היחיד שלא הובא בחשבון זה העם בנובו-רוסיה. לוחמי המיליציה והאזרחים אשר מתחילים לבנות מדינה חדשה, לא מוכנים להמשיך ולקבל הוראות, לא ממוסקבה ולא מקייב. ובאשר למיליציה בראשה עמד איגור סטרלקוב, קבוצה חדשה של מפקדים התקדמה לשורה הראשונה של הנהגתה, כאלה המתאפיינים בהשקפות שמאליות משלו.

קנוניות, שוחד ומניפולציות יוכלו אולי להבטיח ניצחונות טקטיים, ולסלק איש כזה או אחר מההנהגה. אולם אין בכוחם לעצור את המשבר המהפכני בנובו-רוסיה, הממשיך להתפתח ולהתעצם.

בוריס קרגליצקי

הרשימה פורסמה במקור ברוסית ב-16 באוגוסט ותרגומה מתפרסם השבוע ב"זו הדרך". בוריס קרגליצקי הוא סוציולוג מרקסיסט, ראש המכון לחקר הגלובליזציה והתנועות החברתיות, שמקום מושבו במוסקבה.