אמילי מואטי משאירה את הכיבוש בצד. בראיון האחרון שלה עם ניר גונטז׳ שפורסם בסוף השבוע האחרון במוסף "הארץ" הביעה מואטי עמדה אופיינית למרכז-שמאל הציוני. היא תומכת ב"פתרון מדיני", שנועד להגן על האינטרסים של הרוב היהודי במדינה, אבל מסרבת לומר מילה של ביקורת על צה"ל. כששואלים אותה על חיילים שעוצרים ילדים בני 8-12 שקוטפים פרחים, היא עונה שהחיילים הללו מגנים עלינו. באמת? ה"שמאל" עדיין שם?

הלווייתו של עאטף חנאיישה שנורה ביום שישי, היום בו פורסם הריאיון עם אמילי מואטי ב"הארץ". חנאיישה נורה בראשו בידי חיילי הכיבוש כשהשתתף בהפגנה בבית דג'ן נגד הקמת מאחז (צילום: אקטיבסטילס)

הכיבוש של השטחים הפלסטיניים נמשך זמן רב כל כך, עד שהפך לחלק מזהות המדינה, ומפלגות המרכז מתנהלות כאילו מיותר לבקר אותו. כשהשמאל הציוני מדבר עוד ועוד על האינטרסים הישראליים, הוא שוכח שבצד השני יש בני אדם, והוא שוכח גם שהדמוקרטיה הישראלית שהוא כל כך מתגאה בה, מתקשה להחזיק בתואר הזה כאשר מיליוני אנשים נמצאים תחת שליטתה ואינם יכולים להצביע, ושתושבי השטחים כפופים למערכות חוק נפרדות על בסיס שיוך לאומי.

מפלגת העבודה עוברת משהו חדש בבחירות האלה. נשים חזקות באו ושמו את סדר היום הנשי במרכז, ויש איזו התרוממות רוח בלצפות בתעמולה שסוף-סוף שמה את הנשים במרכז. אבל אילו נשים כן ואילו נשים לא? הפלסטיניות שחיות תחת הכיבוש הישראלי, שנעצרות על פעילות פוליטית סטודנטיאלית במעצר מנהלי, שרועדות מפחד מפלישה צבאית שתחטוף את ילדיהן בשעת לילה, וחוששות להתקע במחסום בדרך לחדר לידה; הבעיות שלהן הן אותו "דבר קטן" מכדי להתעכב עליו, מבחינת הנשים החזקות של העבודה.

אבל הנשים החזקות של העבודה – זה בדיוק מה שהן, נשים חזקות. את המאבקים העצומים על צרכיהן של נשים שאינן שייכות לאליטה, הן משאירות לנשים אחרות. נשים שאינן לבנות, עשירות ופריבילגיות, ימצאו שיש להן בעיות דחופות יותר מאשר תיקוני ההגייה (המבורכים כשלעצמם) שמקדמת מירב מיכאלי. מה שמעסיק אותן זה התלות הכלכלית מעסיקה, האלימות המגיעה עד כדי רצח של יותר ויותר נשים כל שנה, והקורונה שדחפה את רובן מחוץ לשוק העבודה. נשים משכבות מוחלשות לא נהנות מפירות הפמיניזם הליברלי הלבן, שדואג, בסופו של דבר, לאינטרסים של הנשים החזקות, ולא לכולן.

אבל יש פמיניזם אחר, צבעוני, והרשימה המשותפת הקדישה את הקדנציה האחרונה במידה רבה למאבקיהן של נשים מוחלשות, בזמן שנשות העבודה נשארו במאבקי ביטוי וייצוג. סונדוס סאלח נאבקה בכנסת נגד פערי השכר בין נשים וגברים במגזר הציבורי, ובמיוחד בשכר של נשים ערביות. היבא יזבק ניהלה לפני כהונתה את וועד המאבק לשוויון בענייני אישות, שהיה אחראי בין היתר על העלאת גיל הנישואין החוקי מ-17 ל-18, נאבקה בכנסת למען עסקים קטנים של נשים ערביות, והקימה את השדולה לקידום תעסוקת נשים ערביות. עאידה תומא-סלימאן, לפני כניסתה לכנסת הקימה את המקלטים הראשונים לנשים ערביות, במסגרת הארגון שעמדה בראשו "נשים נגד אלימות", הארגון הפמיניסטי הערבי הגדול ביותר. תומא נאבקה והשיגה תקציב של מאות מיליונים שקלים לתוכנית למניעת אלימות כלפי נשים, במאבק שכלל הקמת מטה מאבק יהודי ערבי עצום, שהכריז על שביתת הנשים הראשונה והגדולה בישראל. זה הפמיניזם שאני מאמינה בו שכולל מאבק נשי משותף, שלא מתעלם מיחסי הכוחות בחברה ושלא שותק מול דיכוי של כל אישה באשר היא.

נועה לוי