בשבוע שעבר (30.6) זה קרה שוב: הנער סלומון טקה (18) מקריית חיים נהרג מירי קצין משטרה שלא לבש מדים ושהתערב בוויכוח בין נערים. סלומון לא היה הצעיר בן העדה האתיופית הראשון שנהרג מאלימות שוטרים. קדמו לו כבר עשרה נערים אחרים מאז החלה הספירה.
מעצר מפגין בהפגנה שנערכה נגד אלימות המשטרה בצומת עזריאלי בשבוע שעבר (צילום: אקטיבסטילס)
בתגובה למותו, יצאו צעירים יוצאי אתיופיה ברחבי הארץ להפגין את זעמם וחסמו צירי תנועה מרכזיים. לבקשת המשפחה הופסקו ההפגנות עד לאחר השבעה והתחדשו עם תומה. בינתיים הצדיקה חקירת המחלקה לחקירות שוטרים, כמצופה, את טענת הקצין שכיוון לקרקע וכדורו ניתז ופגע בחזהו של טקה.
זה זמן הולם להיזכר כי השבוע לפני שישים שנה (9.7.59) פרצה מחאת ואדי סאליב, שהייתה מהשלבים הראשונים במחאה המזרחית בישראל. המשטרה שנקראה "לרסן" שיכור בבית קפה, סבל מרוקאי בשם יעקב אלקריף (דדון), ירתה ברגליו. שמועה שהפצוע מת פשטה, ומאות מתושבי השכונה (שאחרי גירוש תושביה הפלסטינים אוכלסה בעולים מצפון אפריקה) יצאו להפגנה שבמהלכה פגעו ברכוש בשכונות המבוססות הדר והכרמל.
מועדוני מפא"י וההסתדרות הותקפו אז, כבישים נחסמו, מכוניות הוצתו, חלונות ראווה נופצו, שוטרים ומפגינים נפצעו ועשרות נעצרו. הממשלה שהתכנסה דרשה מהמשטרה "למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". שלושה ממנהיגי ההפגנות נשפטו לכמה חודשי מאסר.
במקביל הוקמה ועדה בראשות שופט העליון משה עציוני, שכללה את הרב המרוקאי יצחק אבוחצירא, ח"כ יוסף קליבנוב (הציונים הכלליים), עו"ד רם סלומון (שעבד עם המשטרה) ופרופ' לסוציולוגיה ש.נ. אייזנשטאט. הוועדה קבעה (איך לא?) כי "אין בסיס אובייקטיבי לתחושות האפליה והקיפוח של יוצאי צפון אפריקה […] לא נשאר בליבנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל […] בפני הוועדה נצטיירה תמונה מרהיבה של סולידריות יהודית ואחווה לאומית".
הוועדה מצאה עוד כי התנהגות המשטרה הייתה "מאופקת, זהירה וללא שימוש באמצעים תקיפים". אמנם הוועדה הכירה בתנאי הדיור והתברואה הירודים בשכונה, בשיעורי האבטלה הגבוהים ובמספרם הרב של פועלים בעבודות דחק, אולם הדו"ח קבע, בשפה כה אופיינית לפרופ' אייזנשטאט, כי בעיותיה של העדה נובעות "מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים, מתוך תבניות מוצקות של מנהגים, הווי והשקפת עולם אל מערכת חברתית ומנטלית שונה לחלוטין".
בחזרה להווה: העדה האתיופית קטנה במספרה (כ-150,000 נפש), אך סאת הייסורים שספגה בעלייתה ובהתערותה היא יחידה במינה. השיקולים הפוליטיים שהנחו את ממשלת בגין בהבאתם (ההחלטה באו"ם שציונות היא סוג של גזענות), יחד עם שחורותם וחוסר ההסכמה בקרב חוגים דתיים לגבי היותם יהודים – הם שילוב קטלני.
שילוב זה הניב אינספור דעות קדומות וגילויי אפליה: מעלילת הדם עליהם כנשאי מחלות, דרך דרישה לגיור כתנאי לנישואים, עיכוב של שנים באיחוד משפחות ועד לפיטורי עובדים אתיופים ביקבי "ברקן" כתנאי להכשר באחרונה.
הממסד האורתודוקסי הציוני-דתי והש"סניקי השתלט על היהדות האתיופית. הרב הראשי האתיופי ממונה מטעם הרבנות הראשית. קייסים הוחלפו ברבנים אתיופים שחונכו במוסדות ש"ס ובציונות הדתית. הילדים הוסללו לזרמי החינוך הדתי והחרדי, שם גדלו ליהדות "הלכתית" שלא תאמה את מסורת העדה. התלישות מהוריהם מרבית.
העולים פוזרו בין ערי שדה רבות אך רוכזו במתחמים. בבתי הספר הם בודלו. למרות שמצבם השתפר, הכנסתם עדיין הנמוכה ביותר בקרב היהודים. אחוז הסטודנטים בקרבם פחות מחצי משיעורם באוכלוסייה. הם נישאים בשיעור של 88% בינם לבין עצמם וכך נשארים נבדלים. התגייסות לצבא היא עבורם חלק מהפוליטיקה של ההשתייכות: מיחידה קרבית אפשר להמשיך במשטרה שהיא מקום עבודה מכובד ובטוח, אלא שבמשטרה לא שולחים את האתיופים למשימות שיטור בקהילתם, אלא ביחידות יס"מ המוצבות מול פלסטינים.
יש שתי תובנות חשובות מההפגנות על רצח סלומון טקה. ראשית, מי שלא מפריע – לא משפיע. הפגנה חייבת להפריע. מי שחושב שיוכל לחיות את חייו כאילו אין כלום בעוד שאחרים נפגעים, משלה את עצמו.
שנית, במאבק נגד הגזענות יש לאחד כוחות. יש עוד קבוצה בישראל הסובלת, אפילו יותר מהאתיופים מאלימות המשטרה – אזרחי ישראל הערבים. גם מולם עומדים שוטרים עם אצבע קלה על ההדק. חשוב לציין שגם בקרב חלקים בציבור הערבי באה לידי ביטוי גזענות כלפי האתיופים, ולהיפך.
כאשר דוד בן הרוש, ממנהיגי ההפגנות בוואדי סאליב, כתב את מצע "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" – הוא חשב לא רק על קהילתו שלו. הוא כלל במצע גם את הסעיף הבא: "טיפוח שלום וידידות עם שכנינו הערבים, פתרון מתאים לחיסול הממשל הצבאי עם כוננות מתמדת לביטחון המדינה, זכויות שוות לכל אזרח ללא הבדל של דת או מין, שיפור רמת חייהם של בני הכפרים".
כך נהג גם ח"כ איימן עודה (חד"ש) כשבא להשתתף בהפגנה נגד רצח טקה כשהוא נושא שתי תמונות בידו – האחת של סלומון טקה והשנייה של יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן מאום אל חיראן, שנרצח בירי שוטרים בעת פינוי כפרו.
אבישי ארליך
