ריאיון עם פעיל סוציאליסט באוגנדה
מאת עמרי עברון
נקיה ג'ורג' הוא פעיל סוציאליסטי במזרח אפריקה. הוא גדל בשכונת עוני בקמפלה בירת אוגנדה, ועובד כמהנדס מערכות תקשורת ואנרגיה סולארית. בראיון באוגנדה, הציגניתוח שמאלי עדכני לגבי מצבה של אפריקה והפוטנציאל של כוחות השמאל ביבשת.
מהי הקהילה המזרח אפריקאית?
הקהילה המזרח אפריקאית (EAC) היא איחוד של מדינות.אשר לאחר השחרור מהקולוניאליזם בשנות ה-60,היו בה קניה, אוגנדה וטנזניה. אך איחוד זה התפרק בשנות ה-70 כתוצאה מחשדנות ומאבקים פנימיים.
הקהילה הוקמה מחדש וצירפה אליה את רואנדה ובורונדי, ונשקלת מועמדותה של דרום סודאן.. באחדה עמים קרובים מאוד בשפה ובתרבות, היא חותרת להפוך פדרציה פוליטית של מעל מאה מיליון איש ברוח הפאן-אפריקניות.
מה מעמד אפריקה במערך הכוחות העולמי?
בהקשר של הגלובליזציה הקפיטליסטית, אפריקה נמצאת במצב קשה מאוד. היא עתירת משאבים, מעל לאדמה ובתוכה, אבל המנהיגים והטכנוקרטים שלנו עסוקים בלחכות ולהתפלל להשקעות הון זרות. מדיניות זו מאפשרת שוד של אפריקה. בשנים שאחרי השחרור מהקולוניאליזם, שלטו ממשלות שמאל שמצאו שותפים לפיתוח תשתיות לאומיות ורווחה חברתית. אך כיום המרחב הגלובלי קפיטליסטי לחלוטין, ואפריקה תלויה בחסדי המוסדות הגלובליים, שמטרתם העיקרית היא להבטיח רווחים על ההשקעות.
ההון הזר המגיע כהשקעות, כהלוואות או באמצעות ארגוני צדקה, אינו מפתח את אפריקה. לעומת זאת, אם המדינות האפריקאיות ישקיעו בעצמן–כפי שנעשה אחרי העצמאות, תחת משטרים שמאליים– בשיתוף פעולה עם איגודי עובדים, קואופרטיביים וחברות מקומיות, הן יכולות לחולל שינוי אמיתי ביבשת. באפריקה צומח מעמד עובדים עירוני מודע ומשכיל, אשר יחד עם מעמד הביניים המקומי, יכול לקדם את אפריקה לעצמאות כלכלית. אבל זה יכול לקרות רק בניהול מדיניות ממשלתית ברורה המטיבה עם העובדים במקום עם ההון הבינלאומי.
בשנה שעברה הצליחו המונים להפיל את המשטר הדיקטטורי הפרו-מערבי ששלט 27 שנים בבורקינה פאסו…
המהפכה בבורקינה פאסו נבעה ממצב הקיים באפריקה בכלל: צעירים מובטלים ומתוסכלים, שהם רוב האוכלוסייה, מוצאים עצמם מודרים מהמערכת הפוליטית, חסרי תקווה ועתיד, ולכן מוכנים להתקומם. הצעירים בערים הבינו שהם מנוצלים והחלו לפתח תודעה מעמדית. הם שללו את השיטה שאפשרה את הניצול ואחראית למצוקותיהם במשך שנות הדיקטטורה. הם רצו לצעוד זקופי קומה – והרי המשמעות של המילים "בורקינה פאסו" היא "ארץ האנשים זקופי הקומה". שם זה אימצה בתקופתו של תומאס סנקרה, המנהיג המרקסיסט שנרצח ב-1987.
לא אופתע אם בעשור הקרוב צעירים המגיעים לערים ומתאכזבים מהשיטה הקיימת ילכו בדרך של בורקינה פאסו, ויצעקו: 'מספיק! אנו דורשים שיתייחסו אלינו כאל שווים'.
תנועות סוציאליסטיות פועלות באפריקה?
מפלגות השחרור הלאומי היו ברובן מפלגות שמאל שקידמו מדיניות עממית. אבל מסיבות שונות, חלה במפלגות אלה מוטציה ועכשיו הן מצדדות בקפיטליזם. עקב השקיעה בחובות- המערב חזר לשלוט באפריקה. מנהיגים רבים פשוט ויתרו על המצע השמאלי והחזיקו בשלטון בכל מחיר. אך בלי ערכי השוויון והדמוקרטיה, אבדה הדרך.
אבל יש תקווה: בשנים האחרונות צמחו כמה מפלגות שמאליות רדיקאליות חדשות מדרום אפריקה ועד לטנזניה. המונים הצטרפו למאבקים נגד מדיניות ניאו-ליברלית. אני מאמין שתנועות מהפכניות יצברו תמיכה רבה יותר.
איזו אסטרטגיה יכולה לחולל שינוי מהפכני?
אני סבור שעלינו ללמוד מההצלחות האחרונות במקומות כמו בורקינה פאסו, וגם מההתקוממויות במדינות הערביות. מול ממשלות המסיטות תקציבים לצבא, מאמצות תכתיב של ההון הזר ומנהלות מדיניות צנע ועוני. חשוב מאוד לפעול בקרב האוכלוסייה הצעירה.
השמאל צריך להוביל אסטרטגיה ארוכת-טווח של חינוך מהפכני של העובדים העירוניים והעם בכללותו. צריך ארגון בשביל לתפוס את השלטון, אבל התנאים בשטח מחייבים אסטרטגיות שונות. במדינות הרודניות יותר כמו אתיופיה ואריתריאה אי אפשר להתארגן בצורה מפלגתית גלויה, ולכן דרושה טקטיקה העובדת ב"חברה האזרחית" הנראית מאיימת פחות. במדינות דמוקרטיות יותר כמו טנזניה וקניה, אפשר לארגן אנשים על בסיס פוליטי ומפלגתי מוצהר. בשני המקרים טמונה תקווה גדולה בארגון הסטודנטים במערכה למען מוסדות דמוקרטיים באוניברסיטאות. זו זירה נהדרת לשינוי התודעה של הצעירים והעם.
