מה עומד מאחורי הגרסה הרווחת לפיה מצבנו הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר

העסקים הגדולים בישראל ובעליהם גרפו בשנת 2017 רווחי עתק. חמשת הבנקים הגדולים (הפועלים, דיסקונט, לאומי, מזרחי טפחות והבינלאומי) הרוויחו בשנה שעברה (לאחר ניכוי שכר, הוצאות ותשלום מסים) 9.1 מיליארד שקל לעומת 8.1 מיליארד שקל ב-2016 – גידול של 12% בשנה.

2018-04-28_165147

מקפצת הרווחים הטיבה באופן מיוחד עם חברות הביטוח הישראליות, השולטות גם בקרנות הפנסיה והגמל השונות. בשנת 2017, לעומת 2016, זינק הרווח (לאחר מס) של כל שש חברות הביטוח ב-92%(!) והסתכם ב-3.2 מיליארד שקל.

על רקע נתונים אלה, המצביעים על עוצמתו הגוברת של המגזר הפיננסי, כמו גם על מידת הניפוח של בועת המניות ואגרות החוב הן בארץ והן בעולם – מעניין לבחון, מה קרה לשכירים בשנים האחרונות.

תעסוקה ואבטלה

הבנקים וחברות הביטוח וכן חברות השקעה וכרטיסי אשראי, מעוניינים בהרחבת הקף העסקים המניבים להם רווחי שיא. אחת הדרכים שבידיהם היא – הזרקת אשראי בכל דרך אפשרית. הציבור מוצף הצעות של בנקים וגם של חברות למכירת רכב לקבלת אשראי לכל מטרה, כמובן מבלי לציין מה גובה הריבית עליו.

מבחינת העובדים, שנה של גאות כלכלית (גם אם מנופחת במתכוון) כמו שהייתה 2017 משמעה – ביקוש גדול יותר לשכירים.

שיעור האבטלה, כפי שמחשבת אותו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירד ב-2017 ל-4.2% מכוח העבודה וזאת בהשוואה ל-4.8% ב-2016 ול-6% ב-2013 וב-2014.

הביקוש לעובדים אִפשר את המשך העסקתם של גברים, שגיל פרישתם לפנסיה הועלה, אך גם את הצטרפותן של נשים רבות יותר לשוק העבודה ואת ההגדלה של מספר הפועלים הפלסטינים והפועלים הזרים המועסקים בבנייה, בחקלאות ובעבודות לא מקצועיות.

תמורה לעבודה

הגאות הכללית, המתבטאת ברווחים האדירים של בעלי ההון ושל העסקים, התבססה לא רק על התעצמות החברות הפיננסיות (בנקים, חברות ביטוח).

דו"ח בנק ישראל לשנת 2017 בחן בפרק מיוחד (פרק ה') את מה שהוא מכנה "התמורה לעבודה" – השכר והתנאים הסוציאליים שמשלם המעביד לשכירים וכן אותו חלק של הכנסות העצמאים הנחשב תחליף שכר.

בנק ישראל מצא, כי מאז שנות ה-90 ועד ל-2015, עלה בידי ההון להפחית את חלקה של התמורה לעבודה בסך ההכנסות, והודות לכך – להגדיל את רווחיו.

את ההפחתה המתמשכת בחלק של השכירים בהכנסה השיגו המעבידים גם באמצעות שיפורים טכנולוגיים, אך גם באמצעות העסקת עובדים זרים, בתשלום שכר זעום לנשים ולצעירים הנכנסים לשוק העבודה אפילו הם בעלי השכלה אקדמית, ובריכוז עובדים בעסקים כמו רשתות המסחר, בוחנים שדחקו את רגלי העסקים הקטנים.

מדיניות הריבית האפסית שמנהל בנק ישראל במשך שנים חיזקה את המגמה של הפחתת חלקו של השכר בהכנסה. בתנאים של הקפאת רמת המחירים ואפילו של ירידה בה, היה קל יותר למעבידים לדחות דרישות להעלאת שכר.

הממשלה מצדה תרמה לגידול חלקם של הרווחים באמצעות הפחתת המס על עבודה המוטל על המעבידים, לרבות תשלומים לביטוח הלאומי, וביטול מסים כמו מס מעסיקים והמס המקביל (ששילמו המעבידים עבור ביטוח הבריאות של השכירים).

לפי חישובי בנק ישראל (ר' תרשים בע' 6), חלקה של התמורה לעבודה (שכר ותשלומי מעבידים) ירד מ-60% מההכנסה של העסקים בשנת 2001 ל-53% ממנה בשנת 2015. זו רמה נמוכה משמעותית של התמורה לעבודה בהשוואה למדינות OECD, שם חלקו של השכר בהכנסה היה 58% (ב-2016).

על חלקו הפוחת של השכר בהכנסה אפשר ללמוד גם מההשוואה הבאה: במהלך שני עשורים (2016-1995), התוצר לשעת עבודה של שכיר ישראלי עלה ב-31%, בעוד שעלות המעביד לשעת עבודה עלתה רק ב-16%.

העלאת שכר וגידול ברווחים

אחרי שני עשורים של חגיגת מעבידים כתוצאה מהשחיקה בחלקו של השכר בהכנסה ובמקביל – הגידול ברווחים, נרשם בשנתיים האחרונות (2016 ו-2017) שינוי קל במגמה: לפי דוח בנק ישראל, התמורה לעבודה עלתה ב-2016 בחצי נקודת אחוז, וב-2017 – ב-0.4% נוספים. שינוי קל זה היה תוצאה של כמה תהליכים:

ראשית, בתנאים של ירידה באבטלה גדל כוח המיקוח של השכירים בכל חברה בנפרד, אך גם בהיקף כלל ארצי;

שנית, בשנים האחרונות התארגנו עובדים בשורה של מקומות עבודה. לפי בנק ישראל, שיעור העובדים המאוגדים בכלל השכירים עלה מ-22.8% ב-2012 ל-24.8% ב-2016. הגידול בהתארגנות חיזק את יכולת השכירים להשיג שיפור בשכר ובתנאי העבודה;

שלישית, על רקע הגידול בהיצע המשרות בענפים בהם משולם שכר מינימום מצד אחד, והגידול העצום ברווחי המעבידים מצד שני, נחלה המערכה להעלאת שכר המינימום הצלחה והוא הועלה בהדרגה מאז אפריל 2015.

בנק ישראל סיכם את ההתפתחות הזאת בציינו, כי התנאים שהשתנו אפשרו למעסיקים "להעלות את השכר הריאלי של העובדים בלי לשחוק את רווחיותם העסקית" (ע' 121).

מי מנוצל יותר?

הגישה המקובלת בציבור, הניזונה מהאידיאולוגיה הבורגנית ומפרשניה באקדמיה ובתקשורת, היא שעלייה בשכר היא סימן לשיפור מצב העובדים ולרצונם הטוב של המעבידים, בעוד שעלייה ברווחים היא סימן לכישרונם ולתעוזתם של בעלי ההון.

לכן כאשר הבנקים וחברות הביטוח משיגים רווחי שיא, לא עולה על דעת הפרשנים הכלכליים (ובעקבותיהם קהל צרכני התקשורת) לשאול, מדוע עלו הרווחים בעשרות אחוזים ואילו השכר בקושי באחוז או שניים.

במקביל, גורסת התפישה הבורגנית כי את מצב העובדים רק לפי גובה השכר המשולם להם. לפי גישה זו, עובד המקבל שכר חודשי של 5,300 שקל (שכר מינימום) מנוצל יותר מעובד ששכרו החודשי 20,000 שקל. התייחסות זו לניצול מציבה את מקבלי שכר המינימום מול ונגד מקבלי השכר הגבוה (עובדי ההיי טק, הנמלים, חברת החשמל), ובדרך זו מחבלת בבנייתה של אחדות מאבק של כלל השכירים.

לעומתה, התפישה המרקסיסטית מציבה את השאלה, מה חלקם של השכר מצד אחד, ושל הרווחים מצד שני, בהכנסה בשנה מסוימת. בדרך זו, שאלת הניצול נחשפת כשאלה כמה מרוויח המעביד על חשבון עבודת השכיר.

בתנאים של גאות כלכלית, שיעור הניצול (רווח לעומת שכר) גדל. לפי השנתון הסטטיסטי 2017, חלקה של התמורה שקיבלו השכירים בהכנסה הלאומית ירד מ-60.4% ב-2013 ל-59.5% ב-2016. במקביל עלה באותן שנים חלקו של הרווח מ-39.6% מההכנסה הלאומית ב-2013 ל-40.5% ב-2016.

הנתונים חושפים פערים גדולים בשיעור הניצול בין ענפים שונים. ב-2014, חלקו של רווח המעבידים בהכנסה שנוצרה בתעשייה בכללותה היה 43%. אך בעוד שבענף המזון חלקו של הרווח בהכנסה היה 39%, הרי בענף הכימיקלים הוא היה 49%, ובענף הכרייה – 84%. באותו ענף כרייה, השכר הממוצע היה גבוה פי שניים מהשכר הממוצע בתעשייה, אך דווקא שיעור הניצול (היחס בין הרווח לשכר) היה הגבוה ביותר.

המחשה להצלחת המעבידים לגרוף לעצמם ולשותפיהם העסקיים רווחים מספק ענף הבנקים. במהלך השנים 2017-2013, צמצמו הבנקים את מספר עובדיהם ב-12% וסגרו כמאה סניפים. התוצאה הייתה, שסך השכר הכולל ששולם לעובדי הבנקים (בתמורה לעבודה) נותר באותן שנים ללא שינוי.

לעומת זאת, חל ממש באותן שנים גידול תלול ברווחים שהבנקים חילקו בין מחזיקי מניותיהם: ב-2013 הם חילקו למחזיקי המניות דיבידנדים בהיקף של 587 מיליון שקל, ואילו ב-2017 הם כבר חילקו לבעלי המניות דיבידנדים בהיקף של 2.8 מיליארד שקל – פי חמישה יותר מאשר ארבע שנים קודם לכן.

הניתוח הכלכליחברתי מוביל אפוא למסקנה, שגם כאשר בתקופה של גאות כלכלית ושל ירידה בשיעור האבטלה עולה בידי העובדים להשיג תוספות שכר ועדכון של שכר המינימום, הרי מול הצמיחה ברווחים של המעבידים וכלל בעלי ההון, התוספות בשכר אינן אלא סיפור הפירורים.

תמר גוז'נסקי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב מיוחד ל-1 במאי