בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התחוללה מהפכת אוקטובר. ולדימיר איליץ' לנין הגדיר את מלחמת העולם הראשונה "מלחמה אינטר-אימפריאליסטית". במילים אחרות, מלחמה עקובה מדם בין המעצמות הקפיטליסטיות הגדולות בניסיונן לחלק מחדש את מפת השליטה בעולם. ערב המהפכה ברוסיה פרסם לנין את ספרו, "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם", בו ניתח לעומק את ההתפתחויות בנות זמנו. ניתוח טענותיו של לנין יכול לעזור לנו להבין מגמות אימפריאליסטיות של הגלובליזציה הקפיטליסטית, הקיימות בעולמנו-אנו. להלן קטע קצר מתוך פרק הסיכום של הספר (בתרגום מערכת "זו הדרך"):
האימפריאליזם לפי מהותו הכלכלית הנו קפיטליזם מונופוליסטי. עצם הדבר הזה קובע את מקומו של האימפריאליזם בהיסטוריה, לפי שהמונופולין, העולה על קרקע של תחרות חופשית, ובפירוש מתוך התחרות החופשית, הוא מעבר מהווי קפיטליסטי אל הווי כלכלי חברתי גבוה יותר. יש לציין בייחוד ארבע צורות-מונופולין עיקריות או ארבעה גילויים עיקריים של קפיטליזם מונופוליסטי, האופייניים לתקופה הנדונה.
ראשית, המונופול עלה מתוך ריכוז-הייצור בדרגת התפתחות גבוהה מאוד. אלו הם – הבריתות המונופוליסטיות של הקפיטליסטים, הקרטלים, הסינדיקטים, התאגידים. ראינו מה ערך עצום להם בחיים הכלכליים של ימינו. סמוך לראשית המאה העשרים הם תופסים מקום מכריע בארצות המתקדמות, ואם כי הצעדים הראשונים בדרך-הקרטלים נעשו תחילה על-ידי ארצות שהנהיגו מכסי-מגן גבוהים (גרמניה, אמריקה), הנה גס באנגליה, שנהגה בשיטת המסחר החופשי, נתגלתה רק כעבור זמן מועט אותה העובדה היסודית: צמיחתם של מונופולים מתוך ריכוז-הייצור.
שנית, המונופולים הביאו לידי תפיסה מוגברת של מקורות-הגלם החשובים ביותר, בייחוד בשביל התעשייה היסודית של החברה הקפיטליסטית, התעשייה המאוגדת ביותר בקרטלים: תעשיית הפחם וחרושת הברזל. הבעלות המונופוליסטית על מקורות-הגלם החשובים ביותר הגדילה להחריד את שלטון הקפיטל הגדול והחריפה את הניגוד בין התעשייה המאוגדת בקרטלים לבין זו שאינה בקרטלים.
שלישית, המונופול צמח ועלה מתוך הבנקים. הללו, שהיו תחילה עסקי-תיווך צנועים, נהפכו למונופוליסטים של הקפיטל הפיננסי. שלושה-חמישה בנקים גדולים ביותר בכל אחת מן הארצות הקפיטליסטיות הגשימו "ברית אישית" בין הקפיטל התעשייתי והבנקאי, ריכזו בידיהם את השליטה במיליארדים רבים, במרבית הקפיטלים והכנסות-הממת של כל הארץ. האוליגרכיה הפיננסית, הפורשת רשת צפופה של יחסי תלות על כל המוסדית הכלכליים והפוליטיים של החברה הבורגנית של זמננו – זה הביטוי הבולט ביותר של מונופול זה.
רביעית, המונופול עלה מתוך הפוליטיקה הקולוניאלית. על המון הנימוקים "הישנים" של הפוליטיקה הקולוניאלית הוסיף הקפיטל הפיננסי את המאבק על מקורות-הגלם, על יצוא הקפיטל, על "תחומי-השפעה" – כלומר, תחומים של הסכמים מכניסים, של זיכיונות, של רווחים מונופוליסטיים וכו' – ולבסוף מאבק על שטח משקי בכלל. בזמן שהמעצמות האירופיות החזיקו בידן מושבות בעשירית מאדמת אפריקה, כפי שהיה הדבר בשנת 1876, אותה שעה יכולה הייתה הפוליטיקה הקולוניאלית לפעול בצורה לא-מונופוליסטית, בדרך של היאחזות בקרקעות על-ידי "תפיסה חופשית", אם ניתן לומר כך. אולם לאחר שתשע עשיריות של אפריקה נמצאו תפוסות (סמוך לשנת 1900), לאחר שהעולם כולו נמצא מחולק בין המעצמות – הגיעה בהכרח תקופה של בעלות-מונופולין במושבות, וממילא גם של מאבק מחריף מאוד על חלוקת העולם ועל חלוקתו מחדש.
ידוע, באיזו מידה החריף הקפיטליזם המונופוליסטי את כל הניגודים שבתוך הקפיטליזם. די לציין את יוקר-המחיה ואת לחצם של הקרטלים. החרפת-ניגודים זו היא הכוח המניע האדיר ביותר בתקופת-הביניים ההיסטורית, שראשיתה חלה לאחר ניצחונו הגמור של הקפיטל הפיננסי העולמי.
המונופולים, האוליגרכיה, השאיפות לשלטון במקום השאיפות לחירות, הניצול שקומץ מועט של אומות עשירות או חזקות ביותר מנצלות מספר רב, הולך ורב, של אומות קטנטנות או חלשות – כל אלה חוללו אותם הקווים המיוחדים לאימפריאליזם, המציינים אותו כקפיטליזם טפילי או מרקיב. הולכת ומתבלטת יותר ויותר, כאחת ממגמות האימפריאליזם, "המדינה הרנטאית" הנוצרת, מדינה מלווה בריבית, אשר הבורגנות שלה ניזונה מעתה מיצוא קפיטל ומ"גזירת הקופונים". תהא זו טעות לחשוב, שהתנוונות זו מונעת גידול מהיר של הקפיטליזם ומענפי תעשייה בודדים […] אלא שגידול זה, לא זו בלבד שהוא נעשה יותר ויותר ללא קצב שווה, אלא שהתפתחות בלתי-שווה זו מתבטאת בין השאר גם בהתנוונותן של ארצות אדירות-הון ביותר.
