מדיניות 'דרך הכוונת': על ספרו החדש של פרופ' אורי בן-אליעזר

פרופ' אורי בןאליעזר הוא סוציולוג ביקורתי. אפשר לשייכו לחבורת ההיסטוריונים החדשים והגיאוגרפים הפוליטיים החדשים (יחד עם אורן יפתחאל, הלל כהן, בני מוריס, עאדל מנאע, אילן פפה, ברוך קימרלינג, מנחם קליין, אבי שליים ואחרים). הם שונים זה מזה בתכני מחקריהם, אך דומים בגישתם. כתיבתם ביקורתית ומציגה זוויות ראייה אחרות מהזרם המרכזי, המבקש להצדיק מהלכים היסטוריים וצבאיים שעשתה הציונות מראשיתה: כ-140 שנה של "גאולת קרקעות", גירושים, מחיקת יישובים ערביים ומלחמות כיבוש והתפשטויות טריטוריאליות בלבנון, בסוריה, בירדן ובמצרים.

2019-07-07_194149

ספרו החדש של אורי בןאליעזר הוא המשך והרחבה של ספרו מ-1995 ("דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי"). בספרו הקודם ובספרו זה הוא מראה כיצד הפתרון של בעיות מדיניות, סכסוכים טריטוריאליים וסוגיית הגבולות בישראל מונחים כולם במחשבה מיליטריסטית ובפתרונות לוחמה זמניים. הוא מכנה זאת "דרך הכוונת".

בןאליעזר מזהה את ניצני המיליטריזם הישראלי כבר בהקמת המושבות הראשונות וארגונים שומרים מקומיים, שלא פעם ירו בנשק בלא הצדקה. הארגונים "בר גיורא" ו"השומר" בתחילת המאה ה-20 הציבו להם מטרה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". תוחלת פעילותם הייתה קצרה. "עבודתם" הופסקה בשל פרובוקציות יזומות, שעוררו חשש אצל המתיישבים הציונים ממעשי נקם מצד הערבים. פעולות אלימות שיזם ארגון "השומר" בוצעו בראשון לציון, בפתח תקווה (מלאבס), בזכרון יעקב, בראש פינה (ג'עוני), בגדרה (קטרה), ברחובות ובחדרה.

ד"ר יחיאל צ'לנוב, מראשי המנהיגים הציונים ברוסיה, תהה לאחר ביקורו בארץ ב-1912: "האם לא נתגלה אצל אנשים אלה, אשר קיבלו בידם נשק, גאווה העלולה לעורר רוגז בין הערבים? […] האם אין הם נמשכים בקלות להשתמש בלי צורך בנשק ויש להם נטייה לפרובוקציות שסכנתן מרובה?".

בןאליעזר מפנה במחקרו אצבע מאשימה כלפי מנהיגות תנועת העבודה. הוא סבור כי זו התייחסה לערביי הארץ כאוכלוסייה "מיותרת" ועוינת, השולטת בקרקעות עודפות. גם בארגונים הצבאיים למחצה, כגון "נודדות", "פלוגות השדה" והפו"מ ("הפלוגות המיוחדות"), מזהה החוקר מגמות לאומניות ומיליטריסטיות והתחשבות בצרכי היישוב היהודי בלבד על חשבון האוכלוסייה הערבית. המחקר על אודות פעולותיהם גילה התגרויות רבות בתושבים הערבים ואף ירי בחפים מפשע.

כצפוי, מלחמת 1948 תופסת נפח רב מהספר. שאלת החלוקה והתוויית הגבולות חצתה את ההנהגה. הרוויזיוניסטים, אחדות העבודה והדתיים התנגדו לחלוקת הארץ, ואילו בןגוריון שיחק משחק כפול: הצהיר על תמיכה בהחלטת החלוקה, אולם בשיחותיו עם מנהיגים ערבים, דוגמת מוסא אלעלמי, עוני עבדול האדי וג'ורג' אנטוניוס הציג את חזונו הציוני: "נאלצנו להתיישב ללא הסכמה ערבית ונעשה את זה גם להבא". דוגמא לכך היא "תכנית דלת" שאימץ בןגוריון, ושטמנה בחובה הרס מוחלט של למעלה מ-500 יישובים ערביים, רובעים ושכונות ערביות בערים מעורבות וגירוש עשרות אלפי תושבים ערבים גם לאחר המלחמה. בןגוריון הקפיד להכחיש את מעורבות ההנהגה במעשי טבח. הנודעים שבהם התרחשו בדיר יאסין, בכפר קיביה ובכפר קאסם. בספר צוין שמשה שרת היה ממתנגדי גישה זו. הוא התחנך בכפר הערבי עין סיניא ושלל את פעולות התגמול והענישה. אך שרת נכנע לגחמותיהם של בןגוריון ושל מנהיגים נוספים, שדגלו בתפישה אותה מכנה בןאליעזר אתנולאומית ובגישה המיליטריסטית לניהול הסכסוך.

חלקו השלישי של הספר עוסק ב"מלחמות האחרונות", וכולל את המבצעים האחרונים ברצועת עזה ובלבנון (ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ואילך). בןאליעזר מזהה תכונות לאומניות ומיליטריסטיות הן בימין ההיסטורי והעכשווי והן במפלגות השמאל הציוני שתמכו במלחמות אלה ובכיבוש השטחים. כך, למשל, הוא מדגים כיצד רעיונות הטרנספר מצויים היו לא רק במצעו של רחבעם זאבי, אלא גם בכתבי ברל כצנלסון, יוסף וייץ, ישראל זנגוויל, דוד בןגוריון, יצחק טבנקין, אברהם שבדרון ויגאל אלון.

משה דיין, אחד המייצגים המובהקים ביותר של המיליטריזם הישראלי, אמר שעה ששירת כרמטכ"ל: "נגזר עלינו לחיות עם הערבים במצב של לוחמה מתמדת. אולי אין זה רצוי, אך כזאת היא המציאות". מילותיו הבוטות הן תמצית השקפתו של המחבר לגבי מדיניות ממשלות ישראל.

לסיום אצטט את המשורר נתן אלתרמן, שהיטיב לתאר את המיליטריזם בספרו "שירי מכות מצרים": "כי צדיק/ בדינו השלח/ אך תמיד/ בעוברו שותת/ הוא משאיר/ כמו טעם מלח/ את דמעת החפים מפשע".

דן יהב

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב