למרות המאמץ מצד אינספור גורמים שונים ואף מנוגדים "לקבור" את הסדר שתי המדינות בין הירדן לים, אין תחליף להסדר זה. הקהילה הבינלאומית כולה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה בדרך. פלסטין נתקבלה ברוב גדול כמדינה חברה באו"ם (עדיין ללא זכות הצבעה), ודגלה מתנוסס כשווה בין שווים בצד דגלי יתר האומות ברחבת האו"ם.
בישראל מתנגד רוב עצום למתן אזרחות ישראלית לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, מחשש לאובדן הרוב היהודי. מנגד, הפלסטינים מעולם לא היו מעוניינים באזרחות ישראלית כיחידים. מאבקם הוא לא רק לזכויות כפרטים, אלא בראש ובראשונה להגדרה עצמית לאומית.
לפיכך, בלי קשר למספר המתנחלים החיים כיום בשטחים הכבושים (שלדעתי אפשר להשאירם בריבונות פלסטינית או לפנותם בתהליך שיימשך שנים רבות), אין תחליף ראוי לשלום על בסיס שתי מדינות דמוקרטיות וריבוניות.
החלופה היחידה לכך – המשך הסטטוס קוו המדמם, המותיר עם שלם תחת כיבוש צבאי דכאני חסר שמץ לגיטימיות (גם רצועת עזה נותרה למעשה תחת כיבוש ישראלי). בכל רגע עלול המצב להתדרדר למלחמה כוללת שתגבה עשרות, מאות ואף אלפי הרוגים ופצועים.
ממשלת ישראל דוגלת בכיבוש ומתנגדת לשלום ולהקמת מדינה פלסטינית כעיקרון אידיאולוגי. כל שנותר לה לעשות הוא לשמר עוד ועוד את הסטטוס קוו, תחת אצטלת שווא של "ניהול הסכסוך" או "משא ומתן ישיר". למרבה הצער, ממשלות ישראל השונות מצליחות עד עתה בשימור הסטטוס קוו הרה האסון.
המבינים שאין מוצא של חיים מלבד נסיגת צבא הכיבוש לשטח מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל, חשוב שישימו לב: הסטטוס קוו מחזיק מעמד בגלל הסכמה בפועל של גורמים חובקי עולם עם ההנחה שהקמת מדינה פלסטינית תלויה ברצונה של ממשלה ישראלית נבחרת לצאת מהשטחים. ואולם, זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית אינה תלויה ברצונה של ממשלת ישראל, וגם לא ברצונו של הציבור הישראלי.
אזרחים של מדינה כובשת אינם נוטים לוותר על שטחים. במשך שנים הסבירו להם הממשלה והצבא כי השטחים הללו "שלהם" והם "חיוניים לביטחון". רק אי-הכרה בינלאומית בלגיטימיות של הכיבוש תאלץ את הממשלה לסיים את הכיבוש, ולדאוג לתמיכה של אזרחיה בפינוי השטחים. ממשלת ישראל נהנית ממצג שווא של "משא ומתן ללא תנאים מוקדמים" בשל היעדר העמידה על כך שזכותם של הפלסטינים למדינה אינה תלויה ברצונו של שום גורם ישראלי. בזמנו, הצהיר יצחק שמיר: "אני הייתי מושך את השיחות על פני 20 שנה". נתניהו, בתמיכת דעת הקהל בארץ ובעולם, חוזר על התרגיל שנועד להנציח את הכיבוש.
לדעתי, המוצא מכך הוא תנועה מקומית ועולמית, שתתמקד במטרה אחת: הכרה במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'. המו"מ הוא כישלון ידוע מראש, כאשר מצדו האחד של השולחן יושבת מדינה שריבונותה אינה מוטלת בספק, ובצדו האחר – ישות לאומית שעצם זכותה להפוך למדינה נתונה בוויכוח . מו"מ לשלום ישראלי-פלסטיני יהיה אפקטיבי רק כשיגובה באולטימטום בינלאומי לפיו זכותם המוכרת של הפלסטינים למדינה אינה עניין לדיון.
אני מציע לפעול להתארגנות בארץ ובעולם, שתדרוש בכל אמצעי הלחץ הציבוריים מממשלות שקיומה של ישראל תלוי בהן להכיר מידית במדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל. בהתארגנות זו יוכלו להשתתף ערבים ויהודים, פלסטינים, ישראלים ואחרים, ציונים ולא ציונים. היעד המשותף הוא הכרה במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' כבסיס למשא ומתן, ולא כיעד שאולי יושג בסופו.
