ממשלה נגועה בשחיתות שאינה מתפקדת מול אסון שגבה קורבנות רבים; רבבות ברחובות הדורשים את הסתלקותה; ריבים אין-סופיים על כבוד, כוח וכסף בקרב הפוליטיקאים של הממסד שאינם מסוגלים לפתור בעיות יסוד בכלכלה, בחברה, בבריאות ובחינוך – כל אלה אילצו לבסוף את הממשלה להתפטר בבושת פנים. אך ההמונים בשלהם: ממשיכים לזעוק ברחובות: "מ-ה-פ-כ-ה, מ-ה-פ-כ-ה!".
לא. כל זה קרה לא כאן. זה קרה השבוע בלבנון. לחץ ההמונים העיף ממשלה. כאן, ראש הממשלה בנימין נתניהו, המואשם בפלילים, וממשלתו הימנית איבדו את הבושה אבל טרם איבדו את השלטון.
אבל את האמת אי-אפשר להסתיר: ישראל היא מדינה במשבר. זה משבר חברתי, כלכלי, בריאותי, חינוכי, ובייחוד משבר פוליטי ללא תקדים. וככל שנתניהו מתעקש להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון – כך מעמיק המשבר. השבוע, נקלעה ממשלתו ("ממשלת הפיוס והמאבק בקורונה") למשבר סופני והיא משותקת לחלוטין. ישיבת הממשלה השבועית בוטלה, ובקרב מרכיביה אין הסכמה אפילו על אופן פעילותה (אותו "תקנון לעבודת הממשלה" שטרם אושר).
נתניהו משייט לו במרחבי הלה-לה-לנד ומגלה סימנים מדאיגים של ניתוק ממציאות חייהם של מיליוני אזרחי המדינה – השכירים, העצמאים, המובטלים והסטודנטים. וככל שהמחאה בפתח מעונו בבלפור ומול ביתו הפרטי בקיסריה המונית יותר, הוא מסתגר עמוק בעולמו הפרנואידי.
נתניהו סבור שלכנות את המחאה נגד שלטונו "הפגנות השמאל" (ר' ציוץ של ביבי, כאן) זו פגיעה בלגיטימציה הציבורית שלה. אך ההיפך הוא הנכון. ככל שהוא תוקף בהיסטריה "את השמאל", את חד"ש ואת ח"כ איימן עודה המשתתף במחאה, משיג השמאל העקבי לגיטימציה רבה יותר מהציבור. על כך מעידים פעילות ופעילי מק"י וחד"ש הרבים המשתתפים במחאות על דגליהם האדומים וסיסמאותיהם השמאליות הנחושות.
ה"בוגדים", אותם אוהב הימין לגנות, אינם המפגינים (ר' ריאיון עם העיתונאי והצלם אורן זיו בעמוד 3 בגיליון "זו הדרך" הקרוב) – הבוגדים הם אלה השמים את האינטרסים האישיים הצרים שלהם מעל הכל, גם מעל בריאות הציבור ורווחתו.
התביעה "ביבי הביתה" היא היעד המרכזי של כל מפגין ומפגינה. זה גם היעד הראשוני במערכה הפרלמנטרית. זו מטרתו של מאבק נחוש אך נעדר אשליות: סילוק המשפחה המלוכנית וחבר מרעיה מבלפור וממשרד ראש הממשלה אינו סוף הדרך.
חייבים לסלק את ביבי מהשלטון, אך במקביל יש לטפח תפיסת עולם אחרת, המנוגדת בתכלית הניגוד לביביזם. לאשליות בדבר "חזרה לישראל של פעם" אין מקום. בישראל שתדאג לציבור לא ישלטו כיבוש, ניצול, אפליה והדרה. המערכה כעת היא שלב הכרחי במסע הארוך לשינוי המציאות מן היסוד, למען ישראל דמוקרטית, שוויונית וצודקת.
עוד על המחאות בבלפור ר' עמודים 1, 3 ו-10 בגיליון "זו הדרך" האחרון:
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/08/G31_2020.pdf
