חג הפסח, שחגגנו לאחרונה, הוא עבורי באופן אישי חג של תקווה. אני מדמיין את משה עומד מול פרעה, מנהיג עם עבדים מול האיש החזק בתבל, ואומר לו: "שלח את עמי".

לפעמים נראה לי שאנחנו פוסחים על ההבנה, כמה אופטימי צריך היה להיות הבחור הזה כדי להאמין שהוא יצליח להוציא את העם שלו משעבוד לחירות. לנו, בישראל של היום, דרושות לא פחות תקווה ואופטימיות כדי לדעת שנצליח להוציא את ישראל מהשטחים הכבושים.

לקראת הפגנת השלום הגדולה שנערכה בירושלים במוצ"ש, 1 באפריל (ר' גיליון "זו הדרך" הקודם), הובילה תנועת עומדים ביחד את קמפיין הגיוס להפגנה ברשתות החברתיות תחת הסיסמה: "איפה שיש מאבק יש תקווה". ואכן, כל מי שהשתתף בהפגנה סיפר שהתחושה העיקרית שחש שם הייתה תחושה של תקווה. לראות את כל האלפים שבאו להיאבק למען השלום, המקדישים מאמץ לסיים את הכיבוש, המאמינים שישראל ופלסטין יכולות לחיות זו בצד זו כשתי מדינות עצמאיות – ככה מרגישה אופטימיות.

התחושה הזאת היא פרדוקסלית. במצבה הנוכחי של המדינה, דווקא הייאוש נראה לנו לפעמים כמו אופציה טבעית. מי שמאזין לחדשות מדי ערב, מכיר היטב את הרגעים בהם הייאוש מאיים להתגנב אל הלב. אלא שדווקא בפרדוקס הזה טמון היסוד לתקווה. קרל מרקס מלמדנו כי המציאות רוויה סתירות; סביב הסתירות מתפתחים מאבקים; ואילו המאבקים הם היסוד לחברה טובה יותר.

וגם מצב הדמוקרטיה אינו מבשר טובות. כאשר ההסתה הגזענית נגד האוכלוסייה הערבית מתגברת, גובר הלחץ על אנשי שמאל להיכנע לייאוש. קל להצטנף בפינה שלנו, מנותקים מהחברה. "מול סכנת הפשיזם" המכבידה יש מי שסבור שצריך להסתגר, או לנעול את עצמנו באחד החדרים של מגדל השן האקדמי, ולנהל שיח רק את מי שנשבע בהן צדק שהוא נגד הקולוניאליזם, הפוזיטיביזם וכל איזם אחר שנרצה. אבל האמת היא שכאשר פותחים את הדלת, מגלים שיש המוני יהודים וערבים ברוצים להיאבק על האפשרות לחיות יחד.

במהלך מה שמכונה "אינתיפאדת הסכינים", דווקא בשיא אווירת האלימות וההסתה, התקיימו ההפגנות הראשונות של התנועה ״עומדים ביחד״. רצינו לתת מקום לקול ציבורי שמעוניין בחיים משותפים, והופתענו לגלות את הקף ההיענות הציבורית לקול הזה. היענות זו היא שדחפה לגיבושה של ״עומדים ביחד״ – תנועה חוץ–פרלמנטרית משותפת של יהודים וערבים הפועלת למען שלום, צדק חברתי ושוויון. כשנה לאחר מכן, השתתפה התנועה בהובלת הפגנת האלפים בתל אביב נגד הירי והרס הבתים באום אל–חיראן ונגד המדיניות המפלה כלפי המיעוט הערבי. מי שנכח במקום משמר את התקווה שהייתה שם, כשאלפי יהודים וערבים הגיעו להפגין יחד נגד הגזענות והכריחו את שר המשטרה גלעד ארדן להתפתל בתגובתו לתקשורת, ולומר שהוא "עדיין מאמין" שיעקוב אל–קיעאן נהרג כשניסה לבצע פיגוע דריסה (מאז, הספיק ארדן לחזור בו מהשקר הזה).

הוא הדין גם במצב הכלכלי–חברתי. השנים שאחרי המחאה החברתית ב–2011 לא היטיבו עם מרבית אזרחי ישראל. אחרי קיץ של מחאה ברחובות קיבלנו שנים של שיח בדבר "כישלון המחאה" והרהורי הגירה לרחבי תבל. אבל כשבוחנים את המאבקים שעדיין מתנהלים, אפשר להבין שהמלה האחרונה לא נאמרה. מיד לאחר המחאה, נדחקה הממשלה ונאלצה ליישם את חוק חינוך חינם מגיל שלוש, שיזמה ח"כ תמר גוז'נסקי בסוף שנות השמונים ונדחה מאז שנה אחר שנה. מספר שנים לאחר מכן, נכנעה הממשלה גם לדרישה של הקמפיין "מינימום 30" שיזם ח"כ דב חנין, והעלתה את שכר המינימום. בנסיבות אלה ברור שקמפיין "מינימום 5,000" ש״עומדים ביחד״ מנהלת למען הגדלת התמיכה הממשלתית בקשישים ובנכים הוא פתח אמיתי לגיוס, למאבק ולשינוי. הציבור הישראלי פתוח למסר הסוציאליסטי הדורש מהממשלה להבטיח את הזכות לחיות ולהזדקן בכבוד. כדי לראות עד כמה הפתיחות למסר הזה גדולה, כדאי להיזכר בתגובה הציבורית לדברי שר הרווחה חיים כץ בראיון לגל"צ: "מה לעשות, גם אני הייתי רוצה שבמדינת ישראל יפעילו 5,000 שקל כקצבת זקנה. מישהו חשב כמה זה עולה?". מאז הוא לא חזר על זה.

וכמו במאבק למען השוויון והצדק החברתי, כך גם במאבק לשלום, קל לאיש שמאל בישראל להידרדר לייאוש. בבחירות האחרונות התמודדו במיינסטרים שני מחנות פוליטיים: האחד תומך בסיפוח השטחים, והשני מבקר את רעיית ראש הממשלה על בקבוקים שהיא מחזרה.

רוב המצביעים בחרו במחנה הראשון. קל להאשים אותם בזה. אולי גם לזרוק קלישאה שמאלנית על זה ש"הלכה המדינה" או לאמץ פסאדה חתרנית ולומר שהישראלים בעצם לא מסוגלים באמת להיות נגד הכיבוש כי הם פריבילגיים מדי ולא מדברים את הנרטיב הפלסטיני. אפשר גם, במקום זה, להצטרף לפעילות בתנועה הנאבקת כדי להשמיע בזירה הציבורית את הקול שתומך בשלום ומתנגד לכיבוש. זה מה שעשו יותר מאלפיים מפגינים בירושלים, וזאת הסיבה שהם יצאו משם אופטימיים. כי במקום לשבת בבית ולקטר מול הטלוויזיה או המחשב, הם יצאו להיאבק. ואיפה שיש מאבק, יש תקווה.

אור שי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

על ההפגנה שנערכה בתל–אביב ב-1 באפריל, ר' ידיעה ב"זו הדרך" (עמוד 5):

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2017break/04/G14_2017.pdf