בארץ הישימון, שברא ת. ס. אליוט בפואמה האלמותית שלו, אפריל הוא האכזר בחודשים. הארץ סלעית ויבשה; המוות שולט בה. לעומתו, דווקא הישימון המצפה רמוני, "…בלב המדבר של ישראל, בנגב, בשולי החברה…" כותבת הנרייט דהאן כלב בספרה המשובח, הצמיח נשים שהנהיגו מאבקים מלאי חיות ורשמו דפים חשובים בהיסטוריה החברתית והמגדרית של ישראל.
בקיץ 2000 הובילה חבצלת אינגבר מאבק עובדות נגד סגירת מתפרת רמון שבה הועסקו. ביוזמת ההסתדרות ובתמיכתה הכספית הקימו חלקן אגודה שיתופית שהמשיכה להפעיל את המתפרה. אינגבר נבחרה ליושבת ראש הקואופרטיב, והפכה באחת מפועלת למנהלת. מה שנראה בדיעבד כניסוי שנכשל, אם לא כהימור ציני מצד ההסתדרות נוכח קריסתו של ענף הטקסטיל באותה עת, הסתיים כעבור שנה וחצי. הקואופרטיב פורק, ואינגבר המובטלת שבה לזהותה הפרולטרית שממנה לא הצליחה להשתחרר גם בימיה כמנהלת.
ויקי כנפו (צילום: ויקימדיה)
שלוש שנים לאחר מכן יצאה ויקי כנפו, אם יחידנית שעבדה בשתי משרות דלות שכר, לצעדה ספונטנית ממצפה רמון לירושלים במחאה על הקיצוץ בקצבאות למשפחות חד–הוריות. בתוך ימים הפכה כנפו למנהיגה של מחאה חברתית מתרחבת נגד הפגיעה בשירותים החברתיים שיזם שר האוצר אז, בנימין נתניהו, הכהן הגדול של האידאולוגיה הניאו–ליברלית.
בשני המאבקים הללו, ובדמויותיהן של אינגבר וכנפו, עוסק ספרה של דהאן כלב, מדענית מדינה, פרופ' אמריטה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ופעילה חברתית רבת זכויות. למרות קווי הדמיון המעמדיים בין שתי הנשים שהתעוררו למאבק על קיום ומצאו את עצמן גיבורות תרבות, הנהיגה כל אחת מהן מאבק שונה במהותו.
אינגבר וחברותיה נאבקו במאורגן על מקור פרנסתן, ואילו כנפו יצאה למסע מחאה אישי נגד קיצוץ קצבה שהייתה חיונית לקיום משפחתה. הן לא היו נשים פוליטיות, והן לא הביעו עוינות כלפי הכוחות שפגעו בהן. מדוע אפוא בחרה דהאן כלב למסגר את סיפוריהן תחת מושגי המפתח 'מרי וסירוב' המזוהים בתודעתנו הפוליטית עם אי–ציות אזרחי מטעמי מצפון, עד כדי הפרת חוק לפעמים?
שאלה מתבקשת נוספת היא, אם מוצדק להגדיר מאבקים במונחים פמיניסטיים רק מפני שהם מונהגים בידי נשים. האם סיפוריהן של אינגבר וכנפו אינם שייכים בעצם לנרטיב המעמדי? על כנפו כותבת דהאן כלב, כי "לא אג'נדה פמיניסטית או תודעה מזרחית הם שהניעו אותה לפעול", ואילו אינגבר הובילה את המאבק במסגרת תפקידה כראשת ועד העובדות. האם קריאת תיגר של נשים על הסדר החברתי, שאין מאחוריה תשתית רעיונית ופוליטית פמיניסטית לשחרור, היא סיפור פמיניסטי?
תשובותיה של דהאן כלב, והתובנות שהיא מפתחת על סמך סיפורי החיים של גיבורותיה, הן תרומה חשובה לגוף הידע הפמיניסטי שנבנה בהתמדה, מאז שנות ה-60 במאה ה-20, סביב אסטרטגיות של סירוב ומרי שפיתחו נשים במקומות שונים בעולם נגד מנגנוני דיכוי מדינתיים וכלכליים.
הקשר האמפתי שנוצר בינה ובין הנשים אִפשר לה לקבל מהן תמונה מורכבת על הרגע המכונן שבו נוצר השינוי התודעתי המשחרר שמעורר לפעולה. רגע זה, שבו מתחולל המעבר מצייתנות להתנגדות, הוא המעניין אותה; אזור הדמדומים שבו מוצאת את עצמה האישה החוצה בפעולת המרי את הקו הדק המפריד בין המרחב הפרטי לציבורי הוא שמעסיק אותה בספרה. לטענת דהאן כלב, המאבקים של אינגבר וכנפו צריכים פרשנות אחרת מזו של 'מאבק פועלים' או 'מאבק פמיניסטי', כיוון שאי אפשר לכנס אותם תחת "קטגוריה ברורה של מאבק".
לדעתה, הם מתאימים יותר לקטגוריות של מרי וסירוב, שנרטיבים פמיניסטיים משתמשים בהן לתיאור פעילות של נשים, או הימנעות מפעולה, במטרה לשבש את מוקדי הסדר הקיים ולערער עליהם.
מה ייזכר מסיפורי המרי? האם מדובר בהצלחה או בכישלון, ואיך נמדוד? דהאן כלב מוותרת על ההכרעה בשאלה זו, ולא רק מפני שקשה להגדיר תוצאות של מרי וסירוב במונחים בינאריים של הצלחה או כישלון. במקום למדוד תוצאות, היא מציעה לבחון תהליכים והתנסויות שנשים במאבק חוות, ולהבין גם את המרי השקט, היומיומי, המתרחש מאחורי רעלת השתיקה והצייתנות. מה שחשוב הוא שבנשים עצמן, בתוך המרי והסירוב, מתחולל תהליך של שחרור והן יוצרות שינוי תודעתי שהשפעתו על כלל הנשים גדולה ומתמשכת.
זה ספר שצריך היה להיכתב, והוא נכתב, כפי שמעידה עליו הנרייט דהאן כלב, מתוך "התמסרות למאמץ שמטרתו לתעד סיפורים ייחודיים על נשים ייחודיות […] המונחת בתשתיות השיח הפמיניסטי", וגם מעבר לו.
חדוה ישכר
