הניאו-ליברליזם כתפיסה וכפרקטיקה שולט בישראל מאז מחצית שנות ה-80. כל הממשלות ששלטו בישראל מאז, אימצו מדיניות של הפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים; של צמצום רשת הביטחון הסוציאלי; של ריסוק זכויות עובדים, ובראשן הקביעות בעבודה, והעסקה מתרחבת באמצעות חוזים אישיים וחברות כוח אדם.
הפגנת עובדי כי"ל בירושלים (צילום: ההסתדרות)
המדיניות הניאו-ליברלית בשירות הטייקונים גובה מחיר חברתי כבד, הכולל התרוששות של שכבות רחבות של שכירים, מצוקת דיור, גידול במספר העניים. עם השכבות הנפגעות נמנים האוכלוסייה הערבית, הנשים, הצעירים ותושבי הפריפריה, שרבים מהם מזרחים.
כיצד, למרות המחיר החברתי הכבד, מצליחים התאגידים הכלכליים והשלטון, ולאחרונה – ראש הממשלה נתניהו ומפלגות הימין, להשיג בפועל תמיכה ציבורית רחבה במדיניותם הניאו-ליברלית?
מבלי להפחית בחשיבות גורמים כמו המשך הכיבוש, מלחמות תכופות, הסיוע הכל-צדדי של הממשל האמריקאי, והתמיכה בפועל של מפלגות כמו העבודה ("המחנה הציוני") בניאו-ליברליזם ובמלחמות, אני מבקשת להצביע על ההשפעה של כמה השלכות חברתיות של המשטר הכלכלי-חברתי הנוכחי.
הצלחתו הפוליטית של הניאו-ליברליזם אינה רק עניין של הסברה יעילה ושל הפחדה באמצעות הסתה גזענית. בסופו של דבר, התאגידים והממשלה אינם יכולים להחזיק את הגה המדיניות הכלכלית-חברתית רק במילים. הם זקוקים לשכבה של נהנים קטנים מהניאו-ליברליזם, שתספק בסיס חברתי שבלעדיו הבורגנות התאגידית, עמה נמנים רק כמה אלפי אנשים, אינה יכולה לקדם את עסקיה.
ריבוד תעסוקתי-חברתי
בעידן שלפני 1977, הבסיס החברתי שעליו נשענה הבורגנות היו עובדים בחברות הממשלתיות וההסתדרותיות, שזכו בתנאי עבודה משופרים וזיהו את מקום עבודתם עם מפלגת השלטון (מפא"י-העבודה), ולכן גם את טובתם עם טובת השלטון. היו גם חברי הקואופרטיבים, אנשי קיבוצים בעיקר, שזכו בתמיכה רב-צדדית מהמדינה. ההשתייכות לקבוצות אלה נחשבה זכות יתר, ולכן הכניסה אליהן הייתה מוגבלת בעיקר לנמנים עם קבוצות הגמוניות מבחינת הלאום (יהודים), המוצא העדתי (אשכנזים), הוותק בארץ, ועוד.
באמצעות ההפרטה, מצמצמת המדיניות הניאו-ליברלית בהדרגה קבוצות עובדים אלה, על זכויותיהן הייחודיות. קבוצות ההגמוניה עברו למלא את השורות של שכבות ניהול בינוניות וגבוהות בתאגידים הפרטיים והמופרטים; של יזמים קטנים ובינוניים אשר מנהלים שירותים פרטיים ומופרטים, ומעסיקים בהם עובדים זמניים ועובדי קבלן, כמו גביית מסים עירוניים ואיסוף אשפה, ניהול סניפי דואר ורשתות גני ילדים, הספקה של שירותים סוציאליים; של בעלי תפקידים בעמותות פרטיות וציבוריות, אשר מתיימרות למלא את תפקיד המדינה באספקת שירותים; של בעלי תפקידים בתקשורת הפרטית, במכללות הפרטיות, במכונים ובבתי-החולים הפרטיים; ושל בעלי מקצועות חופשיים המעניקים שירותים עסקיים ואחרים לתאגידים ולממשלה.
הנדידה של הקבוצות ההגמוניות לעיסוקים החדשים בכלכלה הניאו-ליברלית, הותירה במקומות עבודה כמו מנגנון המדינה והעיריות, ובחברות שבהן עדיין קיימים הסכמי עבודה (או שנחתמו בהם הסכמים כאלה בשנים האחרונות), דווקא עובדים מזרחים. בהפגנות של עובדי כי"ל במהלך מערכת הבחירות בלט לעין ההרכב העדתי שלהם.
תהליך ההתפכחות של שכבות עובדים אלה, שבעבר ראו בהעסקתם במנגנון הציבורי ובחברות הגדולות ביטוי להתקדמות בסולם החברתי, הוא ממושך, מכאיב וסתירתי. כך, עובדי כי"ל בהפגנותיהם נגד הפיטורים זעמו על נתניהו, אך במחאתם הכואבת לא היה די כדי שיתמידו בהתנגדותם לו כאשר הוא שלף את קלף ההסתה האנטי-ערבית.
לקנות בזול, לשלם ביוקר
בשלב המשברי הנוכחי של הניאו-ליברליזם, את מקום האינפלציה ככלי מדיניות ראשי בהוזלת כוח העבודה תופסת, גם בישראל, שחיקת השכר הממוצע באמצעות הקפאת שכר ובאמצעות הצטרפות לשוק העבודה של שכירים מקבוצות מודרות, מהגרי עבודה, מפוטרים בני 50 ויותר, יחד עם קיצוצים בגימלאות הביטוח הלאומי.
על רקע זה, הישג כלכלי ואידיאולוגי חשוב של התאגידים והשלטון טמון בהפיכת המחירים על מוצרים ושירותים כנושא עיקרי על סדר היום. בעוד שבעבר, תגובת עובדים מאורגנים לשחיקת כוח הקנייה של שכרם הייתה במערכה לפיצוי על היוקר ולהעלאת שכר ריאלית, הרי כאשר על סדר היום מציבים את מחיר הקוטג' – כולנו, כלל השכירים, נדחפים למעמד של צרכנים, המחפשים את המוצר הזול במחירו (ולעיתים קרובות – גם בטיבו).
הקפיטליזם, שהוא אביה-מולידה של התפיסה בדבר הרחבת הצריכה כערך עליון, ואשר הוליד את מערכת הפרסום ושטיפת המוח הצרכנית – נהנה מכך, שבמקום לעסוק בשכר במול רווחים, השכירים בולעים את הפיתיון של רשתות מוזלות, בעוד ששכרם הריאלי נשחק.
כיום מתברר יותר ויותר, כי הניאו-ליברליזם גובה מחיר מכל השכירים ביוקר הדיור, בגידול מואץ של הוצאות החינוך והבריאות, באובדן הביטחון הפנסיוני. אך רוב העובדים מאמינים עדיין ביכולתם "להסתדר" גם במשטר זה.
מסקנה אפשרית מהניתוח שהובא לעיל היא, שלבניית מחנה דמוקרטי וחברתי מתקדם חיוני, נוסף להוקעת הלאומנות והכיבוש, גם הפצה בקרב העובדים של ההבנה בדבר מהותו הנצלנית והדכאנית של הניאו-ליברליזם.
בדרך זו ניתן לבנות שותפות של עובדים יהודים וערבים לא רק על בסיס סלידה פוליטית-מוסרית מגזענות, אלא גם על בסיס משתף רחב של מחאה החותרת לתמורות עמוקות.
תמר גוז'נסקי
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
