החודש לפני 100 שנה, בין ה-1 ל-8 בספטמבר 1920, נערך בעיר באקו אירוע היסטורי מיוחד במינו. בירת אזרבייג'ן הסובייטית אירחה באותם ימים את "הקונגרס הראשון של עמי המזרח", שהתכנס ביוזמת הקומינטרן במטרה להפיץ את דבר מהפכת אוקטובר לעמי אסיה. קונגרס באקו, כפי שמכונה אירוע זה על פי רוב, הוא ציון דרך חשוב בתולדות התנועה הקומוניסטית העולמית: הייתה זו הפעם הראשונה בה נערך כינוס קומוניסטי בינלאומי מחוץ לאירופה, ולמעשה הפעם הראשונה בה ניסתה התנועה הקומוניסטית לפנות באופן מאורגן לעמים שמחוץ לגבולות המערב.

זינובייב נואם בפני עובדי תעשיית הנפט בבאקו ב-1919 (צילום ארכיון: מורנינג סטאר)

בשני הגופים הבינלאומיים של התנועה הקומוניסטית שקדמו לקומינטרן – האינטרנציונל הראשון (1876-1864) והאינטרנציונל השני (1916-1889) – היו חברים נציגים מאירופה ומיבשת אמריקה בלבד. מבחינת גופים אלה, הם ייצגו את הפרולטריון של הארצות המתועשות, ולכן לא עשו שום ניסיון לפנות לעובדים באסיה או באפריקה. מארגני הקונגרס השני של הקומינטרן (מוסקבה, יולי–אוגוסט 1920) החליטו לשנות מצב עניינים זה.

ההתפתחות התיאורטית שעמדה מאחורי כינוס "הקונגרס הראשון של עמי המזרח" מצויה בחיבורו החשוב של לנין "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם". חיבור זה הצביע על הקשר העמוק בין הקפיטליזם בתצורתו המפותחת לבין המדיניות האימפריאליסטית של המעצמות. התובנה כי הקפיטליזם והאימפריאליזם שלובים זה בזה הצביעה גם על שותפות האינטרסים בין הפרולטריון בארצות הליבה המתועשות של הקפיטליזם לבין העמים הנאבקים בעול האימפריאליזם האירופי והאמריקאי. קונגרס באקו היה הניסיון הראשון לכונן ברית כזו הלכה למעשה.

במילותיו של גריגורי זינובייב, מזכיר הקומניטרן שעמד בראש הקונגרס: "אנו מודעים לכך שבעולם חיים לא רק אנשים בעלי עור לבן, לא רק האירופים שאותם הביא בחשבון האינטרנציונל השני; בנוסף, ישנם בעולם מאות מיליוני אנשים שחיים באסיה ובאפריקה. אנחנו רוצים לשים סוף לשלטון ההון בכל מקום בעולם. זה ייעשה אפשרי רק כאשר נצית את אש המהפכה לא רק באירופה ובאמריקה אלא ברחבי העולם כולו, וכאשר מאחורינו יצעדו כל העובדים של אסיה ואפריקה".

בקונגרס השתתפו כ-1,900 צירים בני 37 עמים וקבוצות אתניות שונות – רובם הגדול מאסיה ומיעוטם נציגי מפלגות קומוניסטיות מאירופה ומארה"ב. משום שבקרב רוב העמים שאותם ייצגוו משלחות לקונגרס טרם פעלו אז מפלגות קומוניסטיות, רבים מהמשתתפים לא היו קומוניסטים בהשתייכותם הארגונית או אפילו בהשקפתם. כמה מן המשתתפים היו מנהיגים לאומיים אנטי–קולוניאליים, וחלקם אף השתייכו למעמד בעלי האדמות או לבורגנות בארצותיהם.

על אף שהשתתפו בו צירים מכל ארצות אסיה כמעט, בפועל היו הרכבו ואופיו של הקונגרס מוסלמיים באופן בולט. מבחינה של ארצות המוצא של הנציגים עולה כי כ-70% מהם נמנו עם עמים מוסלמיים, ובמיוחד עמים דוברי שפות תורכיות ודוברי פרסית. הקבוצה הגדולה ביותר בקרב משתתפי הקונגרס הייתה זו של התורכים (235 צירים מאנטוליה ומאזרבייג'ן), ולאחריהם הפרסים (192 צירים). בקרב הלא–מוסלמים בלטו הארמנים (157), הרוסים (104), הגיאורגים (100) והיהודים (41). רוב מוחלט בקרב 1,000 הצירים הנותרים היו מוסלמים, שכן העמים המזרח–אסיאתיים שיגרו לקונגרס נציגויות מצומצמות מאוד. מבחינות מסוימות היה למעשה קונגרס באקו קונגרס כלל–עולמי של מוסלמים, וכך היה גם בעיני משתתפיו ומארגניו.

אסף טלגם

זהו חלקו הראשון של המאמר העומד להתפרסם

בגיליון "זו הדרך" הקרוב – מיוחד לחגים