למפלגה הקומוניסטית הישראלית אין אינטרס אחר, זולת האינטרסים של מעמד הפועלים והמוני העם המנוצלים בקרב היהודים והערבים. עיקרון זה הנחה את המפלגה לפני הקמת המדינה ואחריה. כך נהגה המפלגה מול מדיניות ההפרד ומשול של המנדט הבריטי, וגם מול מדיניות האפליה והכיבוש של ממשלות ישראל. פעילות הקומוניסטים בהסתדרות היא דוגמא אחת מני רבות לכך.
ועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה ב-1920. פעילים קומוניסטים נמנו עם מייסדיה (צילום: מכון לבון)
ההסתדרות הכללית של העובדים הוקמה ב-1920. הקומוניסטים (פק"פ) השתתפו בוועידת הייסוד, וניהלו ויכוחים נוקבים על אופייה, מטרותיה והרכבה. ב-1922 הוקמה בהסתדרות "פרקציית הפועלים" כמסגרת לגלית לפעילות פק"פ, שתבעה מאבק מעמדי עקבי ו"הפרדת הפונקציות", כלומר הפרדת האיגוד המקצועי מקואופרטיבים. בהתיישבות הקיבוצית ראתה פק"פ "קומוניזם של דלות" ואוטופיה המשמשת את האינטרסים של הבורגנות היהודית.
עוד בוועידת היסוד התפתח ויכוח על אופייה היהודי–ערבי של ההסתדרות. האם תהא זו "הסתדרות העובדים העבריים" או שתכלול גם פועלים ערבים? האם יהא תפקידה ליצור מפעלים משקיים או לנהל מלחמת מעמדות? יצחק טבנקין (אחדות העבודה) טען כי עליה לעסוק בדאגה לקניית קרקעות, כי "בארצנו לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד".
הנציגים הקומוניסטים תבעו הסתדרות של כל פועלי פלשתינה/א"י, בלי הבדלי שייכות לאומית והשקפה פוליטית. ואולם, הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכריעה לא לכלול את הפועל הערבי. חיים ארלוזורוב, נציג הפועל הצעיר – שקדמה למפא"י, אמר בוועידה השנייה ב-1926, כי "מלחמת מעמדות זו היא זמורת חוץ; זה אימפורט רעיוני לא לנו".
למרות שמנהיגי ההסתדרות סברו אחרת, ניהלו פועלים יהודים וערבים מאבקים משותפים. השביתה הראשונה שפרצה בחיפה ב-1922 הייתה של 120 נגרים ו-25 חייטים יהודים וערבים שדרשו יום עבודה בן 8 שעות (במקום 14). הם תבעו כמו כן תוספת שכר ו-7 ימי חופשה שנתית, תשלום עבור ימי מחלה וחופשת חג. השביתה הצליחה בחלקה. הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף, שהוקמה עוד ב-1919, ארגנה שביתות עובדים יהודים וערבים ומאבקים להטבת תנאי העבודה והשכר.
אחדות המאבק מצאה את ביטויה גם במחנות הצבא הבריטי שהיו מפוזרים בארץ. עובדים יהודים וערבים ארגנו שביתות גדולות שהקומוניסטים מילאו בהן תפקיד חשוב. ב-1935 פרצה שביתת פועלי "חברת הנפט העיראקית". היא נחשבה לגולת הכותרת של השביתות שארגנה מועצת פועלי חיפה ובלט בה שיתוף פעולה של פועלים יהודים וערבים. בלטו גם שביתת פועלי בית החרושת לסגירות (1933) והשביתה הכללית של עובדי הממשלה (אפריל 1946).
למרות זאת, הצעות נשנות וחוזרות של המפלגה הקומוניסטית להפיכת ההסתדרות לארגון כללי לכל העובדים בישראל נדחו בוועידה ה-7 וה-8. רק בוועידה ה-9 ב-1960 אושרה ההצעה. אולם השתתפות ראשונה של צירים ערבים התגשמה רק בוועידה ה-10 ב-1966. הנהגת ההסתדרות לא קיבלה את רעיון המאבק המעמדי ואימצה את הגישה הלאומנית–הציונית של "שלום בית".
בהמשך הייתה ההסתדרות חותמת גומי לממשלות שפעלו נגד האינטרסים של העובדים, לרבות ממשלות הליכוד. כפי שהתבטא מזכ"ל ההסתדרות בשעתו חיים הברפלד: "ההסתדרות הייתה 'שפוטה' של אילוצים שנכפו עליה מתוך 'אחדות לאומית'". העיד על כך גם יוסף אלמוגי, ראש עיריית חיפה ומזכ"ל מפא"י לשעבר, בספרו "בעובי הקורה": "בממשלה ובהסתדרות סברו באותה העת כי טובת המדינה ותנועת העבודה היא להחליש במידה מסוימת את כוחו הארגוני של העובד השכיר".
באותו ספר מספר אלמוגי כי בחיפה של תחילת שנות ה-50, דרשה השליטה בהסתדרות שליטה בכמה מוקדי כוח (הנמל, צי הסוחר, הרכבת, הדואר, חברת החשמל, בתי הזיקוק, חברת אתא, חברת דשנים, חברת וולקן וחברת פניציה). לצערו, סיפר אלמוגי, כמעט כל הוועדים היו בהשפעת מק"י ומפ"ם. לדבריו, נדרשו שלוש שנים כדי לשכנע את העובדים כי "למען טובת ההסתדרות והמדינה, מוטב להם שיצביעו בעד מומלצי מפא"י". שיטות השכנוע של אלמוגי היו מפורסמות: רדיפות, אלימות פיזית ופיטורים.
בעבודת הגמר של אלי נחמיאס מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, מצוטט צבי בשן, מעובדי מועצת פועלי חיפה באותן שנים: "[…] שלח אותי אלמוגי ל'דשנים ופוספטים' על מנת להיאבק ולהילחם נגד הוועד בראשותו של אברהם לבנבראון (לימים חבר כנסת מטעם רק"ח). תוך חצי שנה הצלחנו להכניס 200 חברים ולשלוט בוועד".
המטרות המוצהרות של ההסתדרות היו "ליצור חברת עובדים חופשית, בלי מנצלים ומנוצלים, לטפח קואופרציה יצרנית וצרכנית שמטרתה שחרורו של המעמד העובד מכבלי היצרנות המנצלת והמסחר הפרטי הבלתי מרוסן ורודף הבצע". במציאות לא היה לכך שום כיסוי.
דן יהב
