וועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, בראשות ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש-הרשימה המשותפת) קיימה אתמול (שני) דיון בנושא הטיפול הניתן לגברים נפגעי תקיפה מינית. יו"ר הוועדה פתחה את הדיון: "אלימות מינית היא לא תשוקה או רצון, אלא אחד הכלים שמשתמשים בהם להבעת שליטה באחר. בחברה מאוד גברית ומאצ'ואיסטית, אשר מעריכה כח וכוחניות, כל כך קשה לבחור צעיר, שאמרו לו שגבר לא אמור להתלונן, לבוא ולספר שהוא עבר הטרדה או תקיפה מינית. אחת ממטרות הדיון היום היא להציף את הנושא והתחיל שיח ציבורי סביבו".
הפרויקט "נראים" שהוצג באוניברסיטת תל-אביב בנובמבר האחרון ושנעשה ביוזמת האמנית אליסיה שחף ובשיתוף פעולה עם קו הסיוע לנערים ולגברים נפגעי תקיפה מינית 1203, במרכז הסיוע תל אביב (צילום: אונ' תל-אביב)
אורי פריד, מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וממרכז תמר לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, היה זה שפנה לוועדה וביקש לקיים את הדיון בכדי להעלות את המודעות הציבורית אליו. פריד: "סקר בקרב בני נוער הראה אחוזים כמעט זהים של פגיעה מינית בקרב נערים ונערות. כאשר בוחנים את התפלגות המטופלים במרכזים של משרד הרווחה לנפגעי תקיפה מינית בקרב ילדים ובני נוער, ההתפלגות היא כ-36% בנים וכ-63% בנות. כאשר מסתכלים על נתוני בגירים הפונים למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ההתפלגות היא כבר כ-87% נשים וכ-12.4% גברים. חוסר המודעות וההכרה בנושא, היותו 'טאבו', מביא לכך שהרבה מאוד גברים שנפגעו לא יודעים שנפגעו, וגם מי שכן, בשל הסטיגמה, לא מספר על זה".
הוועדה שמעה את עדותו של אבידב גולדשטיין: "מגיל 8 עברתי פגיעה מינית קשה שנמשכה 6 שנים ע"י חונך שלי. בהתחלה כלל לא ידעתי שמשהו לא בסדר, וכשהבנתי, אז הבושה וחוסר היכולת לדבר על זה, הפכו אותי מילד נחמד לאדם כועס ואלים. בגיל 15 פתחתי את העניין, כשהבנתי שאני לא היחיד, והגשנו כמה ילדים יחד תלונה במשטרה, תיק שנסגר מחוסר ראיות. אחרי כמה שנים עילת הסגירה שונתה מחוסר ראיות לחוסר אשמה, והוא קיבל תעודת יושר מהמשטרה והחל להיות מורה באזור המרכז, עד שלפני כשנתיים הוא נתפס בבית של אחד מתלמידיו ונידון ל-3 שנות מאסר. חבר מהיישוב שלי, שנפגע מאותו אדם, שם קץ לחייו כשהיה חייל. הוא לא ידע שגם אני נפגעתי מאותו אדם, וחשבתי שאולי אם היה יודע שיש עוד מישהו, לא היה מתאבד. חייבים לשבור את קשר השתיקה".
רכז קו הסיוע לגברים באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ערן האן, הוסיף: אם עד גיל 12 כל הבנים והבנות נפגעים באותה מידה, אז למה כל הבנים לא באים לסיוע? כי הנושא הזה מודר מהתקשורת, ואז יש תחושה שלא רק שאין הכרה בתופעה, אלא אפילו יש הדיפה שלה כאילו זה לא קורה. סיפורים של פגיעות נוראיות בצבא ובשב"ס שלא מקבלות פרסום. מורה פוגעת בתלמיד שלה, בן 15, וקוראים לזה רומן, מה שלא היו מעיזים לעשות אם המצב היה הפוך. בלי ההכרה הזו לא יתחילו להציע פתרונות טיפוליים לגברים, כפי שהיום כבר מצעים עוד ועוד סוגי פתרונות לנשים".
לדברי חניה אורן, מנהלת מרכז תמר: "המשפט שחוזר על עצמו אצל כל מטופל שמגיע זה 'בטח אין עוד אף אחד כמוני שנפגע ע"י אישה'. יש לגברים נפגעים בושה גבוהה הרבה יותר, שיכולה להביא אותם למנגנונים של ניתוק, אלימות גבוהה, וכדומה. בתי הכלא ובתי החולים הפסיכיאטריים ודאי מלאים בנפגעי תקיפה מינית וחייבים לשאול ולאתר את זה שם. חייבים להכניס להכשרות את התשאול גם בנושא הזה – זו לא יכולת מולדת".
יו"ר הוועדה, ח"כ תומא-סלימאן, סיכמה והדגישה: "צריך לשבור את הטאבו סביב פגיעה מינית בזכרים, בכל הגילאים, כדי שתתחיל לחלחל למודעות. המודעות היא שתגרום למדינה לקחת אחריות לטיפול בתופעה, כי כרגע הרשלנות פה גורמת לכך שמי שנפגע לא למקבל טיפול, וגם אין כל מניעה לגבי פגיעות בדורות הבאים". לדבריה "זה לא עניין של תחרות מי נפגע יותר ועל-ידי מי. אחריותנו כחברה ואחריות המדינה היא לטפל בכל אדם ובתופעה באופן כללי. נאמר פה שפגיעה מינית בגיל ילדות שווה כמעט באופן מלא בין נשים וגברים. הגיע הזמן שהמדינה תיקח על עצמה את האחריות לטפל בשני הצדדים הנפגעים. ברור כבר כי חסרות מסגרות לטיפול ייעודי בילדים וגברים, וחסרות גם הכשרות במסגרות הקיימות. אנו נעקוב אחר הנושא בכדי לוודא שמכאן מתחיל שיח אחר".
