ביקרתי בשבוע שעבר בקפריסין. שם, כמו בישראל, הייתה שנה ברוכת משקעים שלא זכורה כמותה. המאגרים מלאים והפריחה הססגונית מדהימה בתפארתה. בעונה זו בולטת פריחת החרציות, החובזה הסגולה, השיחים הצהובים ועמודי התפרחת הגבוהים של השומר. בקפריסין יודעים שבשנה גשומה צפויות גם שריפות בקיץ משום שהצמחייה השופעת מתייבשת.
התכוונתי לטייל בהרי הטרודוס שיש ברומם שלג ועצי ארז, אבל רוב הזמן ירד גשם ולכן פגשתי חברים יותר משטיילתי רגלית. סיפרתי להם על "חוק הלאום", על הגזענות ועל מערכת הבחירות. הם סיפרו על מפלגת אלם (ELAM), הסניף הקפריסאי של מפלגת השחר הזהוב הפשיסטית היוונית. היא מתחזקת גם בקפריסין.
הם סיפרו על המצב התקוע מבחינת פתרון הסכסוך היווני–טורקי בקפריסין, ועל כך שלא מתנהל יותר מו"מ בין הצדדים. כאשר משתפים, כפי שאומרת חווה אלברשטיין, "הייאוש נעשה קצת נוח יותר" – עם בקבוק זיוונייה על השולחן, קלפטיקו על האש ומוזיקה יוונית או טורקית ברקע.
הקפריסאים שאלו הרבה על הברית המשונה הנרקמת בין נשיאם הניאו–ליברלי והמושחת אנסטאסייאדס, ראש ממשלת ישראל נתניהו ומנהיג סיריזה וראש ממשלת יוון ציפראס. מדובר בתכנית גרנדיוזית שעלותה מוערכת בכ-7 מיליארד דולר לבניית צינור גז תת–מימי שיאסוף את הגז המופק בשדות הישראליים, הקפריסאיים והמצריים במזרח הים התיכון, ויובילו דרך כרתים ליוון ולאיטליה.
ההובלה תייקר את הגז, אבל האיחוד האירופי מגלה בכל זאת עניין בפרויקט וכבר הקציב סכום כסף נכבד למחקר לגבי היתכנותה. לגיוס ההון הבינלאומי לפרויקט, סומכים השותפים כנראה על נתניהו וקשריו בארה"ב. אירופה מעוניינת להקטין את תלותה בגז רוסי, שהוא עתה מקור אספקת הגז העיקרי של אירופה. יש לשותפים גם עניין שהצינור יעקוף את טורקיה. מדינות רבות חושדות בארדואן בשל הנהגתו התזזיתית של ארדואן ומתקשות לסמוך עליו.
הקידוחים בשדה הקפריסאי, גם הוא בשליטת החברות השולטות באסדת לוויתן, מתעכבים בגלל התנגדות טורקיה. האחרונה מתנה את הפקת הגז בהסדר בין הצדדים בקפריסין. בינתיים מרבה ירושלים לדבר על ביטחון הגז ומנסה לשכנע את אתונה וניקוסיה ביכולתה להגן על הגז אווירית ובמים הכלכליים.
בזמנו דובר על הצבת כוחות ישראליים בקפריסין בתמורה. הפעם, הפיצה התקשורת הקפריסאית סיפורים שאינני משוכנע באמינותם: עסקות לקניית רובי "תבור", סירות משמר חופים, טנקי "מרכבה" ואפילו מטוסי אף-16. כנראה מדובר במטוסים שהוצאו משימוש בחיל האוויר הישראלי, שישראל ניסתה למכור לקרואטיה ועתה מנסה למכור לקפריסין.
למען האמת, השתוממתי נוכח בקיאות כמה מהקפריסאים במערכות הנשק הישראליות. לצבאות היווני והישראלי, כידוע, יש שיתוף פעולה ארוך שנים. טייסים יוונים השתתפו בתרגילים בבסיס עובדה שבערבה עם חילות אוויר אחרים. טייסי צה"ל מצדם תרגלו ביוון ניווטים ארוכים ולמדו שם את מערכות ההגנה האווירית שסיפקה רוסיה, מזמן, לקפריסין והועברו ליוון.
ב-26 במאי יתקיימו בקפריסין, כמו גם ביתר ארצות האיחוד האירופי, בחירות לפרלמנט האירופי. הפרלמנט היושב בבריסל הוא הגוף המחוקק של האיחוד. יש בו נציגים מכל חברות האיחוד לפי מפתח גודל האוכלוסייה.
אחרי היבחרם מצטרפים חברי הפרלמנט, שהם נציגי מפלגות בארצותיהם, לגושים בפרלמנט האירופי: ימין, מרכז ושמאל. לקפריסין הוקצו שישה מקומות בפרלמנט האירופי. בבחירות האחרונות (2014), שנה אחרי המשבר הכלכלי הגדול שפקד את קפריסין, הצביעו רק כ-44% מבעלי זכות הבחירה (לעומת 59% ב-2009). מפלגת DISY הניאו–ליברלית זכתה בשני נציגים, המפלגה הקומוניסטית זכתה בשני נציגים, מפלגת DIKO הלאומנית קבלה נציג אחד ומפלגות ADEK הסוציאל–דמוקרטית והירוקים קיבלו, יחד, נציג אחד.
כבר ב-2014 החלו להשתתף בבחירות גם טורקים–קפריסאים מהצפון שהם אזרחי הרפובליקה של קפריסין. ההשתתפות הייתה בניגוד לקריאת המנהיגות הפוליטית בצפון להחרים. ההשתתפות הייתה אמנם מזערית (3.1%) אך הייתה בבחינת פריצת דרך.
בבחירות שיתקיימו השנה תציג המפלגה הקומוניסטית שישה מועמדים. ביניהם יהיה, בפעם הראשונה, גם מועמד טורקי–קפריסאי, פרופ' ניאזי קיזיליורק (ר' צילום: המפלגה הקומוניסטית של קפריסין) מהאוניברסיטה של קפריסין, הממוקמת בצד היווני.
קיזיליורק אינו חבר מפלגה אלא נודע כאינטלקטואל שמאלי עצמאי. באספות שהתקיימו בחדשים האחרונים בצד הטורקי מסתמנת מגמה: הפעם עשוי לעלות באופן משמעותי מספר המשתתפים בבחירות בצד הטורקי.
אבישי ארליך
