לקראת תחילת שנת הלימודים: ללמוד בגן ילדים ולסיים י"ב כיתות – זכות יסוד

לקראת פתיחתה של שנת הלימודים תשע"ח, נותרו 5,000 ילדים בני 5-3 ביישובים הבדואיים בנגב ללא מסגרות חינוכיות. משרד החינוך התחייב אמנם להקים כמאה כיתות גן, אך בפועל הוצבו רק 50 מבנים יבילים (קרוואנים), בהם ילמדו (אם יסתדר עניין ההסעות) 1,500 ילדים. והשאר? ימשיכו לחכות לגנים וגם להסעות אליהם.

הפניית העורף לילדים אלה למרות חוק לימוד חובה מגיל חמש שבתוקף כבר 68 שנה ולמרות החוק מלפני 18 שנה שהחיל את החוק גם על בני 4-3 – היא ביטוי תמציתי לפערים הגדולים הקיימים במערכת החינוך הישראלית. אמנם התקשורת מרבה לעסוק בשיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות, אך מה הסיכוי של ילדים שאפילו לא ביקרו בגן לעמוד בבחינות בגרות?

2017-08-29_183424

ילדות בחרבת חורה בנגב מפגינות למען בטיחות בדרכן  לבית ספר (צילום:  פורום דו-קיום בנגב)

חומרת הקיטוב בהישגים הלימודיים של ילדים בישראל, המוכחת שוב ושוב במחקרי השוואה בינלאומיים (מחקרי טימס ופיז"ה), משקפת במידה רבה את העמקת הקיטוב החברתי-כלכלי: שליש מהשכירים משתכר שכר מינימום או פחות בעוד שהכנסות האלפיון עולות בהתמדה; שיעור האבטלה נע בין 5-4 אחוזים מכוח העבודה במרכז לבין 10 עד 20 אחוזים בפריפריה.

לכך חשוב להוסיף  את התמורות שחולל יישום התפיסות הניאו-ליברליות בתחום החינוך. לפי תפיסות אלה, שהתגבשו בארצות הברית בשנות ה-90, חינוך הוא בעצם ענף כלכלי הנבחן ביעילותו. לפי תפיסות אלה עוצבו הרפורמות שבוצעו במערכת החינוך הישראלית בשני העשורים האחרונים ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה") וגם "מהפכת השקיפות", שהובילה לפרסום התוצאות של כל תיכון בבחינות בגרות, בשיעור המתגייסים לצבא, בהקניית ערכים (ביצוע תכניות ההדתה, למשל) ועוד.

ההתייחסות למערכת החינוך כאל פרויקט כלכלי העניקה לגיטימציה לתהליך ההפרטה המכרסם בה. גובה תשלומי ההורים עבור חוגים ותכניות העשרה למיניהן והיקף ההשקעה במערכת החינוך של הרשות המקומית – הם כיום גורם מרכזי במימון המערכת. כתוצאה מכך, ילדים שהוריהם מעוטי אמצעים והמתגוררים ביישובים ברמה כלכלית-חברתית נמוכה – נידונו ללמוד במערכת חינוך דלת אמצעים וגם דלת תוצאות.

המחשה של משמעות ההפרטה של מערכת החינוך נותנת הדוגמא הבאה: ביישוב העני ג'אסר א-זרקא, הסובל מאבטלה בשיעור של 25%, לא היה בשנה שעברה אפילו תלמיד אחד שנבחן בבחינת בגרות של חמש יחידות במתמטיקה.

משרד החינוך בראשות השר בנט טוען, כי הוא הנהיג בחינוך היסודי תקצוב דיפרנציאלי, כלומר תקצוב לתלמיד לפי מצבו הכלכלי-חברתי של היישוב. אך גם לפי נתוני המשרד לשנת 2015/16, היישובים שזכו בתקצוב הגבוה פי 2 ויותר מהתקצוב הממוצע היו התנחלויות כמו אפרת וקריית ארבע וכן יישובים ומועצות אזוריות בגליל (קריית שמונה ומרום הגליל), אך לא יישובי בדואים בנגב.

התקצוב הדיפרנציאלי שמבצע משרד החינוך אינו מביא בחשבון את שיעור הילדים ביישוב שכלל אינם נמצאים במערכת החינוך, או שהם רשומים בה אך בפועל אינם לומדים (נשירה סמויה). קשה גם למצוא נתוני נשירה. אחד הנתונים המעטים מלמד על 52 אלף בני 17-15 עובדים או בלתי מועסקים – למרות שחוק לימוד חובה חל על גילים אלה.

הבסת המגמות ההרסניות של הפרטה, הדתה ומיליטריזציה במערכת החינוך ושיפור שכרם ומעמדם של המורות והמורים – חייבים להיות מרכיב חשוב במערכה למען חברה דמוקרטית ושוויונית בישראל.

 

הרשימה מתפרסת בגיליון השבוע של 'זו הדרך'