מסתמן כי נמצא פתרון זמני למשבר שאיים על תוכניות החינוך המשלימות. הדגש במשפט זה איננו במילה פתרון, אלא במילה זמני. מצבן המשברי של מסגרות אלה ועובדיהן אמנם עלה לאחרונה לכותרות לאור מאבקם של ועדי העובדים של תוכניות היל"ה וקרב, אולם כשלעצמו איננו חדש ומלווה אותן לאורך העשור האחרון.
הפגנת מורים ולתלמידי תכנית היל"ה בתל–אביב, אוגוסט 2020 (צילום: כוח לעובדים)
התנערותה של המדינה מאחריותה לחינוך כלל ילדי ישראל לא נולדה עכשיו. הפרטת מסגרות חינוכיות שונות והעסקת עובדיהן כעובדי קבלן היא, למרבה הבושה, תהליך הנמשך מזה עשרות שנים. אולם דומה שעשור שלטון נתניהו החריף את המצב עד לנקודת רתיחה מבחינת הניצול של מורי הקבלן וכן מבחינת נכונותם של האחרונים להתארגן ולהיאבק נגד הניצול. ואכן, העשור האחרון התאפיין בגל התאגדויות ושביתות של העובדים והמורים במעמד עובדי קבלן במערכת החינוך: עובדי תוכנית היל"ה הקימו ב-2011 את ועד מורי הקבלן הראשון בארץ, ובאותה שנה פתחו בשביתה נוכח הסחבת במו"מ בינם לבין הרשתות אשר הפעילו את התוכנית. דרישותיהם נתקלו בהתעלמות משר החינוך דאז, גדעון סער. ב-2015 הצטרפו אליהם עובדי תוכנית קרב, שמאסו בהמתנה לקיום ההבטחות הריקות שקיבלו בעבר; וב-2017 התאגדו מורי שלבים, שפתחו גם הם בשביתה במחאה על תנאי העסקתם.
למורי הקבלן המועסקים במסגרות ההעסקה המופרטות של משרד החינוך, כמו גם לייתר עובדי הקבלן המועסקים בהן, אין ביטחון תעסוקתי, וברוב המקרים אינם זכאים ליתרונות המעטים מהם נהנים עובדי הוראה המועסקים בידי משרד החינוך או הרשויות המקומיות: הפרשות לקרן השתלמות, שכר בחופשות, גמול השתלמות וכיו"ב. שיפורים מסוימים הושגו תודות להסכמים קיבוציים שנחתמו ב-2013 וב-2018 (היל"ה) וב-2019 (קרב ושלבים). אולם הסכמים אלה לא פתרו את בעיות הליבה של עצם ההעסקה הקבלנית על כל מגרעותיה.
כל ההישגים שהשיגו מורי הקבלן במאבקיהם לאורך עשור זה הם תוצאה של מאבקים קשים ושל שביתות, אשר נתקלו לרוב בהתעלמות ובזלזול מצד שרי החינוך והאוצר. כבר נזכרה לעיל התעלמותו של סער ממחאת עובדי תוכנית היל"ה, חרף העובדה שהללו קיימו הפגנות ומשמרות מחאה מחוץ לביתו במשך חודשים ארוכים במהלך 2012-2011. שר החינוך שי פירון נפגש בתחילת כהונתו עם נציגי מורי הקבלן והשמיע באוזניהם הבטחות סרק, אולם בהמשך התחמק מפניותיהם. כשמחו נגדו ב-2013, התבטא כלפיהם באדנות והגדיר את מחאתם כ"אלימות" ו"כוחניות". יחס זה נמשך גם לאורך כהונת נפתלי בנט. בצביעות ובחוצפה קרא בנט במשבר הנוכחי למציאת פתרון מידי עבור עובדי ותלמידי תוכניות אלה, שכן במשך שנות כהונתו לא עשה דבר למענם וב-2017 אפילו סירב לפגוש אותם.
ליחס מזלזל זה כמה גורמים: הגורם הראשון הוא המעמדי: עובדי תוכניות אלה הם עובדים משוללי זכויות, אשר החלו כאמור להתאגד רק בעשור האחרון. ככאלה, הם מהווים טרף קל עבור הממשלה המעלימה עין מהפגיעה בזכויותיהם בשם האינטרס המשותף לה ולחברות הקבלן: חסכון בעלויות והגדלת רווחים. גם כאשר התאגדו עובדי המסגרות המשלימות, בא לידי ביטוי המעמד של תלמידיהן: תלמידים של תוכניות למניעת נשירה או של מסגרות לימוד והעשרה בפריפריה, מגיעים על פי רוב מקרב שכבות מוחלשות שקול זעקתן אינו נשמע כשזכותם לחינוך נפגעת. לכך מתווספת גם האפליה הלאומית, שכן רבים ממורי ומתלמידי המסגרות האלה הם ערבים, בהם תלמידים ממזרח ירושלים, אשר בוודאי אינם נחשבים בעיני ממשלת הימין אזרחים שווי זכויות. לא דומות ההשלכות הפוליטיות עבור הממשלה של שביתת מורי קבלן לעומת שביתה של ארגון המורים או של הסתדרות המורים. שיטת הפרד ומשול זו בין עובדי חינוך מקבוצות שונות היא שיקול נוסף לקיום מסגרות הקבלן. לאפליית עובדי הקבלן גם פן מגדרי מובהק: נשים הן הרוב בקרב עובדי תוכניות החינוך המשלימות. עבודתן נתקלת לא אחת ביחס שוביניסטי מצד הפקידים במסדרונות האוצר, אשר סבורים כנראה שמדובר במלאכה שאינה ראויה לשכר הוגן בצידה.
מצב בו מסירה המדינה את אחריותה למניעת נשירה של בני נוער ממסגרות חינוכיות, ללימוד ולהעשרה של תלמידים בפריפריה ומהנגשת הלימודים לתלמידים חולים – זו חרפה. היא משקפת את יחסה של ממשלת ישראל לאוכלוסיות מוחלשות ולחינוך כאחד. כפי שהגדיר זאת חבר הכנסת עופר כסיף (חד"ש – הרשימה המשותפת) בהפגנת עובדי תוכנית היל"ה (19.8): "ממשלת ישראל נוקטת בשיטה 'ההפקרת וגם זרקת'. הממשלה זורקת לרחוב אלפי ילדים ונערים ובכללם את האזרחים המוחלשים ביותר, ואת הכסף מעבירה לטייקונים… חינוך הוא ערך וזכות. זו לא סחורה שמוכרים". לא בכדי היה משרד החינוך אחד האחרונים מבין 34 משרדי הממשלה שאוישו, ולא בכדי מי שמונו בסופו של דבר לתפקידים של השר ושל מנכ"ל המשרד הם אנשי צבא, אשר בהתנהלותם הכוחנית מרגע כניסתם לתפקיד מיישמים את הזלזול שלהם באנשי החינוך וברעיון החינוך.
מורי תוכניות החינוך המשלימות ותלמידיהן ראויים ליותר מהחייאה זמנית אשר דוחה את הטיפול בבעיה משנה לשנה. על המדינה לממש את אחריותה למסגרות אלה ולעובדיהן. הבטחות בעניין ניתנו לאחרונה בנוגע לתוכנית שלבים, אם כי משרד החינוך מתחמק ממתן תשובה ביחס לעתידם של עובדיה. אולם הבטחות כאלה ניתנו כבר לא פעם בעשור האחרון. לרגל פתיחת שנת הלימודים, ולאחר דיבורים בלתי פוסקים בשנה האחרונה בדבר הצורך "להכניס את המורים מתחת לאלונקה", הגיע הזמן שדווקא ממשלת ישראל תהיה זו שתכנס מתחת לאלונקה. עליה לשים קץ אחת ולתמיד לתופעת ההעסקה הקבלנית של מורים. שי פירון כשר החינוך הבטיח ב-2013 לחסל את ההעסקה הקבלנית תוך שנתיים. שבע שנים לאחר מכן, מורי הקבלן עדיין מחכים למימוש ההבטחה.
אדם אלי
המאמר עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב – מיוחד לתחילת שנת הלימודים
