זה קרה בשבוע שעבר. בהיתי במחשב אחרי יום עבודה מתיש, והטלפון צלצל. זו הייתה מסרון מבני גנץ. "כאן ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון", הוא כתב ככל הנראה למאות אלפי מספרי טלפון הנמצאים ברשות מטהו, "סיכנתי את חיי עבור המדינה שלנו. הסיכון הפוליטי האישי שלי לא באמת מעניין. העם רוצה וצריך אחדות, והוא צריך לדעת במיוחד בשעה הזו שיש מנהיגים שמוכנים לשלם מחיר עבורו".
נתניהו נואם בבית המשפט ביום פתיחת משפטו (צילום מסך: חדשות 13)
מובן שזו איננה הודעת התנצלות בפני בוחרי המרכז והשמאל, בהם בגד גנץ לטובת ישיבה תחת נתניהו בניגוד לכל הבטחותיו. הודעה זו היא נדבך נוסף בקמפיין הבחירות שנמשך בפועל, אף שהבחירות לכנסת ה-23 התקיימו לפני כשלושה חודשים. קמפיין הליכוד, למשל, רק העלה הילוך לאחר יום הבחירות במטרה לצרוב בתודעה הציבורית שגוש הימין–חרדים–מתנחלים "ניצח" (אף שלא זכה ברוב אלקטורלי), ולבצע דה–לגיטימציה לממשלה הנסמכת על הרשימה המשותפת.
קמפיין מסית וגזעני זה, יש לומר בכאב, צלח. נתניהו הצליח לשכנע את גנץ ואנשיו לוותר על הרוב שגייסו להחלפת נתניהו (או לפחות לחקיקה נגד כהונת נאשם בפלילים), ולהפר את ההבטחה הבסיסית שלא יישבו בממשלה תחת אותו נאשם – ההצדקה היחידה לקיומה של מפלגה הטרוגנית ודלה אידאולוגית כמו כחול לבן. כמו בסצנה מסרט, העניק נתניהו לגנץ חבל ואמר לו לתלות את עצמו (פוליטית, כמובן). ספק אם גנץ עצמו מאמין שתורו יגיע במועד הרוטציה המיוחל בעוד שנה וחצי, וכנראה שגם לו ברור שנתניהו שוקל למשוך לבחירות לפני כן.
המסרונים של גנץ, כמו אמירות נוספות שלו מהעת האחרונה, מבקשים לצייר את דמותו כמי שהקריב עצמו על מזבח האחדות, או אם תרצו על החבל, מפני ש"ישראל לפני הכול". לאחר שמכר בזול את כל נכסיו לנתניהו, הפרת ההבטחה של נתניהו לרוטציה עשויה להיות הנשק האלקטורלי היחיד שייוותר לכחול לבן בבחירות סבב ד', אם תידרש לכך.
וכך, "ממשלת האחדות" כולה, כלומר ממשלת נתניהו החמישית, היא המשך של קמפיין הבחירות באמצעים אחרים. שרת התחבורה מירי רגב טענה בריאיון (29.5) למוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", כי גנץ "אינו בשל להיות ראש ממשלה". רגב הוסיפה כי "[גנץ] עוד צריך לעבור אפייה ולגלות לנו אם הוא סחיט על ידי האיראנים". וכך, לפתע, חזר הסיפור המיתולוגי בדבר הטלפון האיראני. אם זה מריח ונראה כמו קמפיין השמצה ושטנה, זה כנראה קמפיין תוצרת בלפור.
אלא שרגב אינה לבד. בשבועות האחרונים מתכתשים אלה באלה הגושים הפריטטיים: שר המשפטים אבי ניסנקורן (כחול לבן) מצטייר כמחסום האחרון המגן על שומרי הסף, ואילו השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה (הליכוד) חובט בקביעות ביועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט ובצמרת הפרקליטות והמשטרה; שר החקלאות אלון שוסטר (כחול לבן) ושר האוצר ישראל כץ (הליכוד) נאבקים זה בזה על דפי העיתונים בנוגע למכסות יבוא החמאה ומעמד החקלאות הישראלית; וח"כ שרן השכל, הסמן הליברטריאני בליכוד, תוקפת חדשות לבקרים את "המדיניות הסוציאליסטית" שיקדמו, לכאורה, שר הכלכלה עמיר פרץ ושר הרווחה והעבודה איציק שמולי (העבודה).
גם יוזמות הסיפוח, אולי גולת הכותרת של ממשלת נתניהו החמישית, מושכות אש משני הצדדים של "ממשלת האחדות". שמולי טוען שייאבקו בסיפוח מתוך הממשלה (כיצד?), ואילו בליכוד טוענים כי סיפוח הגדה המערבית ייצא לפועל כמתוכנן בחודש יולי. זאת, בצד הצהרות חלולות ואשלייתיות של גנץ ואשכנזי בדבר סיפוח "בהסכמה" בינלאומית ואזורית.
בצורה זו, בוחנים בשבועות האחרונים אלה את גבולותיהם של אלה. גנץ מנחה את אנשיו, אולי בהוראת נתניהו, להיזהר בכבודו של האחרון (שמא ימצא תירוץ ללכת לבחירות). אבל מי יודע כמה זמן עוד תוכל ממשלת החילופים לשרוד באופן זה? הסקרים העדכניים מנבאים לנתניהו ולגוש הימין ניצחון סוחף בבחירות, אך גם בכנסת הנוכחית יש לימין העמוק רוב לסיפוח העלול להמיט אסון על שני העמים בארץ זו.
הרשימה המשותפת נותרה, כמעט לבדה, אופוזיציה עיקשת לממשלת הימין. ישראל ביתנו וימינה, סיעות הלוויין הימניות הקיצוניות שבאופוזיציה, כרתו ברית לגבי שיתוף פעולה אלקטורלי. ובצל מינויו של ח"כ יאיר לפיד (יש עתיד–תל"ם) ליו"ר האופוזיציה, נותרה רק אלטרנטיבה פוליטית אחת המתנגדת לממשלת נתניהו מכל הטעמים הנכונים: גם בשל השחיתות והממשלה הבזבזנית, אך גם בשל יוזמות הסיפוח ההרסניות וגם בשל המדיניות הניאו–ליברלית המאמללת את חייהם של מיליונים על רקע משבר הקורונה.
לאחר בגידת כחול לבן והעבודה–גשר–מרצ בבוחריהן שרצו שינוי אמיתי וממשי, שוב בולטת הרשימה המשותפת כגורם השמאלי היחיד במפה הפוליטית שאינו חושש מסיבוב בחירות נוסף ומוכן לאתגר.
יוסף לאור
