אנחנו בשמאל העקבי רואים בצה"ל צבא כיבוש ונאבקים לשחרורם של המסרבים לשרת בו בגלל התנגדותם לכיבוש –כסרבני מצפון. לכאורה, מה לנו ולמאבק על שירות נשים דתיות בצבא או על הקמת יחידות מעורבות לנשים ולגברים בצה״ל? לדעתי, גישה כזו צרה מדי. למאבק בהנהגת המתנחלים בצבא, ובעיקר למאבק נגד החלק החרדי-לאומי (חרד"לי) שבהם, יש משמעויות רדיקליות ורחבות הרבה יותר, מהן עלינו לא להתעלם. מחירו של דילוג מעל לנושא זה הוא שוליות בחברה היהודית.

הרב יצחק שפירא (מתוך סרטון)

הציונות החילונית מעולם לא התנערה מהדת היהודית. היא המשיכה להשתמש, לצרכי הצטדקות, במיתוסים כגון: 'עם ישראל', 'קמים עלינו לכלותינו', 'הארץ המובטחת', ה'גלות' וה'גאולה'. החילוניות בארץ התבטאה רק באורח חיים 'חופשי'. כלומר, שלא  על פי מצוות הדת, ובהתנגדות לשלטון ההלכה והרבנים. חילוניות זו נשענה על השקפות עולם סוציאליסטיות וליברליות. משנחלשו השקפות אלה בחברה בגלל שינויים מקומיים ועולמיים, איבד המגזר החילוני את הביסוס הרעיוני לחילוניותו ואת נכונותו להיאבק להמשך קיומה ומרכזיותה כאורח חיים בחברה בישראל.

החרד״לים שונים מהחרדים בכך שאינם מתבדלים ומסתגרים במגזרם. הם 'מודרניים' בכך שאנשיהם שואפים ליטול חלק פעיל (ומוביל) בכל המוסדות החברתיים שגיבשה החברה הציונית. שלא כ'ציונות הדתית' בעבר, הם אינם משתלבים בסדר הנורמטיבי הקיים (ההגמוני ציוני) ואינם חותרים להחרגתם ב'הסדרים' שקטים בתחומים בהם אינם יכולים להשתתף. החרד״לים מציגים בפני המוסדות החברתיים אליהם הם מצטרפים משנה חלופית, הנשענת על מערכת ערכים הנגזרת מפרשנותם המיוחדת להלכה (לרוב משיחית: קוקיסטית, חב"דית, כהניסטית או משולבת). כניסתם  למוסדות מלווה בפתיחת מאבק מתמשך, חוץ-מוסדי ופנים-מוסדי, להחלפת ערכי היסוד, הנורמות המסדירות את התנהלות המוסדות ולהחלפת המנהיגות האירגונית הקיימת במנהיגות תלוית רבנות (חרדל"ית). החרדל"ים אינם מקבלים פלורליזם. הם נאבקים להחלת תפיסתם האידיאולוגית על כל באי המוסד ולא רק על עצמם במוסד. התפיסה החרדל"ית היא של 'מצעד דרך המוסדות', מלחמת עמדות ממושכת בדרך לכיבוש הגמוני – מהפכה.

לא מדובר כאן במהפכה סוציאליסטית, אלא במהפכה לאומנית-דתית-משיחית (ראו את התנהלותם של אישים כמו מוטי קרפל ומשה פייגלין). המושג 'איסלאם פוליטי' נטבע לגבי 'האחים המוסלמים', דאע"ש  ואלקעידה.  אני  מציע  להשתמש במקביל במושג 'יהודיות פוליטית' לגבי תפיסות מהפכניות דתיות-לאומניות יהודיות.

המשנה הדתית-משיחית-לאומנית החלופית נוצרת, בעיקר, בישיבות חרדל"יות בידי 'אינטלקטואלים אורגניים' רבניים. דוגמא לתאוריה פוליטית כזו הם הספרים כמו 'תורת המלך' שרק לפני שבוע התבשרנו על פרסומו של כרך ב' שלו. 'תורת המלך' מתיימר להיות ספר הלכה. כתבו אותו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור (מישיבת 'עוד יוסף חי') והוא זכה ל'הסכמות' של רבנים משפיעים רבים נוספים, שנתנו לו תוקף 'כהלכה' בקרב אלפי תלמידיהם. הספר הוא טקסט גזעני המדגיש את עליונות היהודים לעומת הגויים. כרך א' עוסק ביחסי יהודים וגויים. על פי הספר, חיי גוי נחותים מחיי יהודי ו'לא תרצח' מתייחס רק ליהודים. הספר קורא לנקמה בגויים, ותוך כך מחייב את מעשה ברוך גולדשטיין, ומתיר הרג אזרחים, נשים וילדים במלחמה. הוא שולל אפשרות של אזרחות לגויים בארץ ומטיף לטרנספר. כרך ב' עוסק במשטר הראוי ליהודים, המוגדר כשלטון מלך אבסולוטי היכול עשות כרצונו – לשעבד לעבדות את מי שנצחם במלחמה, לקחת שפחות ולהרוג מורדים במלכות.

נוער הגבעות – מהם יצאו רוצחיו של מוחמד אבו חדיר ומציתי ביתה של משפחת דוואבשה בפעולות 'תג מחיר', מושפע, טוענים רבנים, מ'תורת המלך'. הניסיון של המשטרה לחקור את מחברי הספר גרם לפעולות מחאה של אלפי רבנים. למרות הטענה בדבר זכות 'חופש הדיבור' והטענה שהספר הוא רק 'דיון תאורטי', גם רבנים רבים מסכימים שיש לו השלכות מעשיות. ה'נקמה' של אלאור עזריה והתמיכה שהוא זוכה בה מראות עד כמה חלחלו והתפשטו הרעיונות הגזעניים המובאים בין היתר בספר.

המכינות הקדם-צבאיות וישיבות ההסדר ורבניהן הם בית הגידול של האליטות החרד״ליות בצבא. הרחבת סמכויות החינוך בצבא והקנית 'רוח הלחימה' של הרבנים לחיילים מצאו את ביטוין בנאום מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר במבצע ׳צוק איתן׳ ההרסני בעזה בקיץ 2014: ״ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". המקרה של הרב לוינשטיין, שהתבטא נגד שירות נשים בצבא באופן מיזוגני, הוא דוגמא נוספת – והיא רחבה מהצבא. אותם חוגים של לוינשטיין מתנגדים גם לשוויון מגדרי בתחומים אחרים. מוסדות עיקריים נוספים הנמצאים תחת התקפה חרדל"ית הם מערכת החינוך בהנהגת בנט, מערכת המשפט בהנהגת שקד, ומפלגת הליכוד עצמה, הנכבשת מבפנים בידי ערכים חרד״לים אנטי דמוקרטיים ואנטי ליברליים.

על אף שבחלק ממוסדות אלה לשמאל אין נציגות והוא נרדף בידי אותן מגמות – עלינו לתת את הדעת להליכים מסוכנים אלה, ולהתגייס בכל הזדמנות שיש לנו להיאבק בהם. כדי לעשות זאת עלינו להיות נכונים לבריתות מקומיות עם שותפים שהם לאו דווקא ׳שותפינו הטבעיים׳.

אבישי ארליך

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב