ב-20 ביוני יצויין ברחבי העולם ״יום הפליט הבינלאומי״. בשיחה עם ״זו הדרך״ מסביר מתן קמינר, פעיל חד״ש ודוקטורנט החוקר הגירה, את התשובות שעל השמאל לגבש נוכח מציאות גלובאלית של הגירה ופליטות מסיביות.

״על פליטים ומהגרים צריך להגן כיוון שהם בני אדם שנבראו בצלם, ושבשל אופן עיצובה של המערכת הבין-לאומית הקפיטליסטית הם נקלעו למצב של נחיתות מבנית קיצונית״ – אומר בראיון בהתכתבות מתן קמינר, פעיל חד״ש ודוקטורנט באנתרופולוגיה, החוקר את יחסי העבודה של מהגרי עבודה תאילנדים בישראל. ״העובדה שאני או אתה לא נקלענו למצב של הגירה או פליטות היא אקראית ולא יכולה להיות הבסיס לסולידריות שלנו. היהדות אומרת את זה בבירור: הסיבה שאסור לעשוק את הגר היא כי ׳גר היית בארץ מצרים׳, כלומר – זה היה יכול להיות אתה.

יש בשמאל מי שחושב שזכויות האדם הן רפרפת ליברלית; אני חושב ההיפך. כפי שדומניקו לוסורדו מראה בספרו על ההיסטוריה של הליברליזם, אידיאל החירות והשוויון הליברלי מבוסס על הדרה: שוויון וחירות למי שבתוך קבוצת האזרחים – דיכוי ומלחמה למי שמחוצה לה. זכויות אדם אוניברסליות, המוקנות לכל אדם באשר הוא אדם ומכובדות בכל מקום, הן אידיאל של השמאל, לא של הליברליזם״.

 

    בישראל ובמערב נוצרים לעיתים קרובות מצבים של התנגשות בין שכבות העובדים העניים, המקומיים, לבין מהגרים ופליטים שמגיעים מעבר לגבול. איך התנגשות זו, והשיסוי הימני שמעורר אותה, משרתים את האינטרסים של ההון הגלובאלי? ומה צריכה להיות התשובה של השמאל במצבים בלתי אפשריים לכאורה אלה, בהן שתי שכבות מדוכאות משוסות זו בזו ורואות אחת בשנייה אויבות?

״הדבר העיקרי שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא מרכזיותה של שאלת כוח העבודה עבור הקפיטליזם עצמו: במקומות שבהם הפועלים חלשים ונטולי כישורים, ייווצרו תעשיות מסוגים מסוימים; במקומות שבהם הפועלים חזקים יחסית יוקמו תעשיות אחרות; ובמקומות כמו ישראל שבהם מובחנות במעמד הפועלים קאסטות על בסיס גזע או אזרחות עשויה להיווצר כלכלה ׳מפוצלת׳, שיש בה גם הייטק וגם סדנאות יזע.

זה קצת פשטני להגיד שמצב כזה ׳משרת את האינטרסים של ההון הגלובלי׳, כי גם מצבים אחרים יכולים לשרת אותו. מה שכן משרת בבירור את ההון זאת הא-סימטריה שלפיה ההון יכול לזוז ממקום למקום בעוד שבני אדם לא יכולים לזוז. אבל אי אפשר לחזור אחורה למצב שבו גם ההון וגם העובדים לא יכולים לזוז ממקום למקום; זאת הפנטזיה הפרוטקציוניסטית של טראמפ, אבל הוא יודע טוב מאד שניסיון ליישם אותה יוביל לקריסה כלכלית מידית, בגלל האינטגרציה החזקה של השוק העולמי כיום.

לפיכך, הדרישה של השמאל צריכה להיות לחופש תנועה עבור כל בני האדם, ומעבר לכך: זכויות פוליטיות מלאות לכל מי שמתגורר במקום מסוים מעבר לתקופה מסוימת. אפליה בזכויות פוליטיות מביאה מידית ליצירה של מערכת קאסטות. זה עיקרון מאד פשוט: בצרפת אומרים qui est ici est d'ici – ׳מי שכאן הוא מכאן׳.

 

 

    במציאות זו, של פליטות והגירה מוגברות ושל שוק עבודה הפוכל לפי קטגוריות גזענים. האם ההפרדה בין ׳גזע׳ ו׳מעמד׳ היא עדיין רלוונטית? ובכלל, האם אי פעם היה ניתן לדבר על שתי הקטגוריות החברתיות, גזע ומעמד, בנפרד?

מעמד וגזע הן שתי קטגוריות אנליטיות שונות, ואפשר להגדיר אותן בנפרד זו מזו. השאלה המעניינת היא מדוע הן בכל זאת שזורות באופן כה הדוק בהיסטוריה של עולמנו. יש ויכוח על מתי התחיל הקפיטליזם: האם במאה השש-עשרה, עם התהוותו של השוק העולמי, או במאה התשע-עשרה, לפי התיקוף המסורתי יותר. כך או כך, שאלת הגזע ממלאת תפקיד מרכזי בהתגבשות המערכת הכלכלית הגלובאלית שאנחנו מכנים קפיטליזם: במאה השש-עשרה בוצעה השמדת העמים הילידים של אמריקה, שהוצדקה באידיאולוגיה גזעית; ואילו המהפכה התעשייתית של אנגליה בראשית המאה התשע-עשרה, נתנה מענה לצורך בעיבוד מהיר ויעיל של כמויות כותנה עצומות שייצרו עבדים שחורים בדרום ארצות הברית, גם כמובן בחסותה של אידיאולוגיה גזענית. אז שתי הקטגוריות שזורות זו בזו באופן שמצריך עיון רציני מאד. ועל מגדר בכלל עוד לא דיברנו!

 

    בקרוב יצוין יום הפליט הבינלאומי. נראה כי לא ניתן יותר להפריד בין דיון על פליטים, לבין זה הנסוב על ההגירה הכלכלית המאסיבית שמתרחשת בכל העולם, מהדרום לצפון הגלובאליים. האם הגירה מאולצת של המונים היא למעשה סוג של פליטות?

מבחינה פוליטית, האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות פליטים היא הישג חשוב מאד והשמאל חייב להגן עליה.  ״במקומות שבהם האמנה הזאת איננה  אות מתה, היא מתפקדת בתור הכרה מינימלית של המדינה הליברלית באידיאל זכויות האדם האוניברסלי של השמאל, קרי, הכרה בכך שיש למדינה אחריות כלשהי גם כלפי מי שאינו אזרח שלה. את הקטגוריה הזאת השמאל צריך להרחיב, לא לדלל; אנחנו לא צריכים להגיע למצב שבו אנחנו אומרים שאין הבדל בין מי שבורח מרצח עם לבין מי שבורח מאבטלה ועוני. יש הבדל ואין צורך לטשטש אותו.

עם זאת, ברמה האנליטית אנחנו בהחלט צריכים להבין שיש קשר בין שתי התופעות, שהן בעצם נקודות שונות על רצף, ושכל הרצף הזה קשור למציאות גלובלית של אימפריאליזם, של פיתוח לא שוויוני שמייצר תלות, ועכשיו גם של משבר אקלים. העמדה שאומרת ׳בואו נשקיע במקומות שמהם מגיעים המהגרים׳ נכונה כשלעצמה, כיוון שלמערב יש חלק גדול במה שקרה במקומות האלה, ומגיע להם פיצוי. אבל צריך להיזהר מנפילה לטיעון מעשי לכאורה, ׳אם נשקיע בהם אז הם יפסיקו להגיע לכאן׳; בשלב זה של המשבר העולמי, זאת ציפייה מופרכת, והיא כמובן מזינה את הגזענות במקום להילחם בה״.

 

אם גלי ההגירה והפליטות הללו כאן כדי להישאר, מה זה אומר על עתיד העולם?

״בסופו של דבר, אין דרך להימנע מכך שהארצות המפותחות, ובכלל זה ישראל, יהפכו בעשורים הקרובים מגוונות הרבה יותר. זה יכול לקרות בשתי דרכים – או באמצעות פיתוח של מערכות אפרטהייד משוכללות יותר או פחות, או בדרך של שוויון ורב-תרבותיות. שמאל שימצא את עצמו תומך בדרך הראשונה יאבד את עולמו, גם מוסרית וגם אסטרטגית, כיוון שיהפוך להעתק דהוי של הימין הפרוטקציוניסטי-גזעני. שמאל שיתמוך בדרך השנייה ימצא, ברוב המדינות המפותחות, שהוא מדבר הישר אל לבם של הצעירים המקומיים, ה׳מילניאלז׳ שפיתחו מאז 2008, באופן ספונטני למדי, תודעה מעמדית ואנטי-גזענית מפותחת. זה מה שהקמפיינים של סנדרס ובמיוחד של קורבין מוכיחים מעבר לכל ספק.

בארץ, לעומת זאת, יש לנו מצב קולוניאלי, והנוער היהודי בישראל הוא כנראה הכי גזעני בעולם המפותח. אסור שהעובדה שחלק מהנוער הזה גם מחזיק בדעות ׳סוציאל-דמוקרטיות׳ (ליהודים בלבד כמובן) תפתה אותנו לנטוש את הפן האנטי-גזעני של הפוליטיקה שלנו. רק קו שמתנגד בבירור לגזענות לתופעותיה השונות – נגד ערבים, כמובן, אבל גם נגד מהגרים, פליטים ויהודים מקבוצות מוחלשות – הוא קו שמאלי״.

 

נמרוד פלשנברג

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"