השנה, כבכל שנה, תתקיים בתל–אביב עצרת הזיכרון ליצחק רבין. שוב נערך אותו דיון עקר סביב המושג העלום "מורשת רבין". כל גורם פוליטי, הממוקם שמאלה מהליכוד, מבקש לנכס את מורשתו של המנוח. מארגני העצרת מנסים מדי שנה לצייר אותה בצבעים כל–ישראליים (כל–יהודיים בפועל), עם מסרים כלליים ואמורפיים לחלוטין: לא לפילוג, לא לקרע בעם, לא לאלימות וכדומה.
כמו בתסריט כתוב מראש, הודיעה תנועת דרכנו (וי-15 לשעבר) כי תארגן את העצרת השנתית תחת הסיסמה – "הרוב המתון מגיע לכיכר נגד הפילוג וההסתה". צחי הנגבי, ציפי לבני, אבי גבאי ויאיר לפיד הוזמנו לנאום. מרצ לא הוזמנה, ואז הוצע ליו"ר תמר זנדברג לנאום בתנאי שאיילת שקד תוזמן גם. בסוף זנדברג הוזמנה. זנדברג התרצתה.
תחילה (24.10) טענה זנדברג ש"הדרה של מרצ מכיכר רבין היא ניצחון להסתה ולסתימת הפיות". למחרת כבר טענה: "עצרת רבין היא אירוע מכונן ומשמעותי שאי אפשר לדמיין ללא השתתפותה של מרצ. מרצ מייצגת מאות אלפי ישראלים הדבקים בדרך השלום ובדרך רבין".
יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי בירך על כך וכתב בטוויטר: "אני שמח וגאה על כך שהעצרת יוצאת לדרך בדיוק כפי שהייתה צריכה להיות: משלבת את המורשת העצומה של דרך רבין, עם הזיכרון והלקח של הרצח הפוליטי". כולם יצאו מרוצים.
הדיון בשאלה אם העצרת "פוליטית או לא" עלה שוב. וגם השנה, הייתה זו ההזדמנות של מפלגת העבודה להתעורר ולדבר בקול רם. לעתים דומה כי אנשי מפלגת העבודה ישנים בעמידה שנה שלמה, עד שמגיע חודש נובמבר (חשוון ליתר דיוק). אין להם מה לומר על הכיבוש, על ההסלמה בעזה, על העוני, על הגזענות בחברה הישראלית, או על סכנת המלחמה האזורית.
הזעם של דוברי מפלגת העבודה, שנתעורר בשבוע שעבר בעקבות הפסילות מימין לדבריה הנכוחים של נועה רוטמן ("הפסיקו את ההסתה, עוד יישפך פה דם"), נכדתו של יצחק רבין, לא נשמע כבר שנה ארוכה בשום נושא אחר לבד מזה.
מה זעקו הקוזקים הנגזלים של הימין? העיתונאית קרולין גליק טענה כי "אוסלו הביא למותם של 1,600 יהודים" (22.10); ח"כ נורית קורן (הליכוד)
האשימה (21.10) את הנכדים של רבין ב"יצירת פרובוקציה בטקס ממלכתי ושימוש זול וציני בזכרו של הסבא"; מאמר בעיתון "מקור ראשון" קבע (22.10) כי "עצרות הזיכרון לרבין הפכו לבימות שיסוי"; ואמנון לורד ("ישראל היום", 21.10) טען כי "נעה רוטמן ויונתן בן ארצי כפו על יום הזיכרון לסבם אופי של ניצול הזדמנות פוליטית".
שרת התרבות מירי רגב (הליכוד) בחרה להכחיש את אחריות הימין וטענה בראיון בגל"צ (22.10) כי "לא הייתה הסתה מימין שקדמה לרצח", ואילו שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) טענה יום קודם לכן בכנסת כי "ההסתה מגיעה מימין ומשאל וזו אינה נחלתה של קבוצה אחת".
הרשימה עוד ארוכה. בעקבות אמירות אלה ואחרות, הזדקפה מפלגת העבודה לרגע על רגליה האחוריות והאשימה, שוב, את הימין במה שדמה להכחשת רצח רבין. מזכ"ל המפלגה, ערן חרמוני, קרא לנתניהו "להתנצל על התרומה הכבירה שלו להסתה שקדמה לרצח רבין". גבאי אמר (23.10): "רבין נרצח, לא הלך לעולמו. הרצח היה פוליטי ולא שוד שהסתבך. את זה נמשיך לומר בלי לגמגם ובלי להתנצל".
ח"כ שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני) אמרה על בימת הכנסת לאנשי הימין: "די לשקר שהאלימות באה מימין ומשמאל. עוד לא היה שמאלני שאחז בנשק כדי לבצע רצח פוליטי". שאף אחד לא ייגע להם ברבין.
מפלגת העבודה תמשיך להתרפק על "מורשת רבין". אך איש כבר אינו יודע למה דובריה מכוונים בביטוי זה, שכן השמאל הציוני והימין הצליחו לשחוק אותו עד דק ב-23 השנים האחרונות.
על השלום עם הפלסטינים ויתרו ראשי מפלגת העבודה מזמן (גם על "הסדר מדיני" הם הפסיקו לדבר). לשותפות יהודית–ערבית, שלא לדבר על הקמת ממשלה בתמיכת חד"ש והסיעות הערביות בכנסת – דבר שהקנה לרבין את היכולת להחזיק בקואליציה, הם הפסיקו לפלל. אדרבה, גבאי ולפיד הצהירו לא פעם שלא יקימו ממשלה בתמיכת "הערבים" (או "הלא–ציונים", או "הזועביז").
לפני שנה בדיוק, באוקטובר 2017, הצהיר גבאי באירוע שבתרבות בבאר שבע כי מפלגתו לא תשב בקואליציה, וגם לא בגוש חוסם, עם סיעת הרשימה המשותפת. "אני לא רואה משהו שמחבר אותנו אליהם", אמר גבאי, שהיה אז בגדר תקווה והבטחה גדולה בעיני מפלגת העבודה. היום כבר מנסים חבריו להדיחו, מפני שהסקרים חוזים לעבודה בראשותו שפל היסטורי. ובאותה קלות שהמליכו אותו, כך עברו אנשי מפלגת העבודה לתקווה הבאה: להתמוגג מהסקרים המחמיאים לגנרל בני גנץ, להתמוגג מהנאומים של נועה רוטמן, מהפוסטים של אהוד ברק ומציוציו של אלדד יניב.
אבי גבאי מצידו ממשיך להתיישר לבירבורי מרכז נוסח לפיד. בעמוד הפייסבוק שלו כתב בשבוע שעבר, לקראת העצרת: "הדרך של רבין עדיין חיה. המורשת שלו היא במילה אחת – לעשות. ובשביל לעשות צריך לנצח. להיות ריאליים, פרקטיים, לא חולמניים". אני לא ממציא דבר. מה השאיר גבאי למפלגת העבודה מאותה מורשת רבין? הגיגים סתמיים. ממורשת המערכה של רבין נגד הימין לא נותר דבר. למפלגת העבודה יש עכשיו מורשת גבאי.
יוסף לאור
