ענק ההשקעות האמריקאי ליהמן ברדרס הגיש ב-15 בספטמבר 2008, באופן רשמי, בקשה לפשיטת רגל. הבנק, שהיה הרביעי בגודלו בארצות הברית ואחד הגדולים בעולם כולו, שקע בחובות של 60 מיליארד דולר בשל השקעות כושלות בנדל"ן, וזאת על רקע המיתון ומשברי הנדל"ן  והאשראי שפקדו את המדינה הקפיטליסטית הגדולה בעולם מאז הקיץ של 2007. אנו מציינים בימים אלה עשור למשבר זה, שהוא משבר של הקפיטליזם הגלובלי.

מה שהחל כמשבר בלבה של הגלובליזציה, הקיף אט-אט מדינות רבות ואף סחף לאחרונה לתוכו את מדינות הפריפריה (ולאו דווקא הקטנות שבהן!) כגון טורקיה, ברזיל וארגנטינה. עשור לאחר מכן, ללא צל של ספק, אפשר לומר שעולמנו הקפיטליסטי השתנה מאוד: גלי הגירה המלובים בשנאה אתנית. פגיעה ברמת החיים של העובדים, קיטוב כלכלי וגילויי לאומנות וגזענות הפכו סימני ההיכר של העשור האבוד שחלף.

בחירתו של הנשיא דונלד טראמפ לעמוד בראש המעצמה הכלכלית והצבאית החזקה בעולם היא סימן דרך לשינויים העמוקים שהתחוללו כתולדה של המשבר. טראמפ מייצג את המגזר התוקפני ביותר בבורגנות הגדולה האמריקאית, הסבור כי אפשר לשקם את שיעורי הרווח הגבוהים במיוחד שנרשמו לפני המשבר, באמצעות מדיניות של יד חזקה כלפי בעלי-ברית ויריבים ומדיניות ניאו-ליברלית חסרת מעצורים מבית.

כך, טראמפ ותומכיו אימצו אל לבם את האמרה הצה"לית

לפיה "מה שלא הולך בכוח – הולך ביותר כוח". באניית הקפיטליזם השוקעת, היגיון זה היה למדיניות רצויה עד מאוד בקרב הממשלות המייצגות את המעמד השליט ברחבי העולם.

מדינות מרכזיות במערב אירופה ובמזרחה דוגלות בלאומנות ובבדלנות כתשתית כלכלית ומדינית. ואולם, השימוש בכוח אינו מסוגל לפתור את הבעיות הקשות שעמדו בשורש המשבר שפרץ ב-2007 והחריפו עד ספטמבר 2008.

התרוששות העובדים והעמקת הפערים גורמות לכך שהשווקים אינם גדלים. אך כאשר השווקים אינם גדלים, אי אפשר למקסם רווחים; וכשמייצרים ואין קונים, נפתחים שערי המשבר הבא. מנגנון זה אינו חדש: הוא זכה בניתוח מפורט בידי קרל מרקס עוד באמצע המאה ה-19. מרקס חזר והדגיש שהמשבר איננו "תאונה" בדרכו של קפיטליזם, אלא חלק בלתי-נפרד ממנו.

בהיעדר גידול בכוח הקנייה של העובדים, נוקטים הבנקים המרכזיים במדיניות של ריבית שלילית. מוסדות פיננסיים שונים מעודדים את העובדים ומשפחותיהם ללוות כסף רב, ואילו הלוואות נעשות במהרה חובות שיש לפרוע. אך חובות אפשר לפרוע רק כשיש ממה. זה מוביל אותנו חזרה לשורשי המשבר הקפיטליסטי שפרץ בארה"ב ב-2007.

החוב הכולל של משקי בית בארצות-הברית עולה על 200% מהתוצר; הסינים מחזיקים בשיעור חוב פרטי דומה. הבריטים, מצדם, עולים עליהם, עם שיעור חוב של 230% מהתוצר. החוב הפרטי בגרמניה "החסכנית" הוא 150%, והוא דומה להפליא לרמת החוב הפרטי בישראל. מתי תתפוצץ שוב בועת החובות?

הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב – מיוחד לחגים