במאי האחרון ראה אור דוח הגיוון והייצוג בשירות המדינה לשנת 2019. עולה ממנו תמונה עכורה ומדאיגה, המעידה על האפליה המתמשכת כלפי הציבור הערבי ועל הגזענות הממוסדת המדירה אותו מעמדות השפעה וקבלת החלטות.

למרות שהדוח הנוכחי מלמד ששיעור הייצוג של החברה הערבית בשירות המדינה הוא 12%, בפועל ישנה נסיגה בייצוג הערבים במרבית משרדי הממשלה ותחומי השירות. בניכוי מערכת הבריאות, האזרחים הערבים הם רק 7.7% מעובדי משרדי הממשלה ויחידות הסמך – לעומת 8.2% אשתקד. היעד הרשמי שהציבה לעצמה הממשלה הוא 10% ייצוג לחברה הערבית בשירות המדינה. יעד זה נקבע בהחלטת ממשלה ב-2007 ואמורים היו להשיגו עד 2012. היעד המדובר הושג, לכאורה, ב-2016. אולם כפי שניתן לראות בדוח, יעד זה הושג רק במשרדים מסוימים ובעיקר בדרגות זוטרות. נוסף לכך, עד כה לא אימצה הממשלה יעד עדכני.

כך, תקרת הזכוכית של החברה הערבית בשירות המדינה ברורה. הייצוג של האזרחים הערבים מצטמצם והולך ככל שמדובר בדרגות בכירות יותר בשירות הציבורי. בדרג הבכיר ישנם 57 עובדים ערבים בלבד, שהם 3.3%, ובדרג הביניים – 6.6%. לפיכך הדרגות הזוטרות בשירות המדינה הן התורמות לממוצע הייצוג הכללי. אולם ככל שמדובר בעמדות בעלות השפעה ויכולת ממשית לקבל החלטות ולהתוות מדיניות – יש פחות ופחות ייצוג לחברה הערבית.

מגמות מדאיגות של הדרה קיימות גם בקרב עובדים של חברות ממשלתיות ובקרב חברי הדירקטוריונים שלהן. לפי נתונים שמסר לי משרד האוצר בתשובה לשאילתה שהגשתי, שיעור העובדים הערבים בחברות הממשלתיות עומד בשנים האחרונות על 2.3% בלבד. הערבים הם כ-20% מהאזרחים, אבל רק 2% מעובדי החברות הממשלתיות. זה נתון כמעט בלתי נתפס. השירות הציבורי, כשמו כן הוא, אמור לייצג ולשרת את כולם. אך במציאות הישראלית, של עליונות אתנית של קבוצה אחת על פני האחרת – גם השירות הציבורי משרת ומייצג בעיקר ציבור אחד.

נגיף ההדרה

נגיף הדרת האוכלוסייה הערבית ממוקדי קבלת החלטות, נגיף ותיק יותר במחוזותינו מאשר נגיף הקורונה, לא פוסח גם על גופים ציבוריים כגון מועצות מנהליות, תאגידים ציבוריים וועדות ציבוריות. כל אלה נוטלים חלק חשוב בהתוויית המדיניות הציבורית במגוון תחומים. בגופים רבים, כגון המועצה לביקורת סרטים ומליאת רשות החשמל – אין שום ייצוג לאוכלוסייה הערבית או שישנו תת ייצוג משמעותי. המצב דומה גם בקרב המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת מקרקעי ישראל, מועצת המוזיאונים, מועצת הנפט, ועדת שירות המדינה, המועצה הלאומית לספורט ועוד.

זה צדה השני של הדרת האוכלוסייה הערבית מבעלות על קרקעות, או מנגישות מלאה למשאבים כמו חשמל, מים ואינטרנט מהיר. השירות הציבורי הוא משאב פוליטי וכלכלי מרכזי במדינה, והדרישה לחלוקה צודקת שלו כלולה בעיקרון השוויון.

במוסדות להשכלה גבוהה התמונה דומה ומדאיגה. לפי נתונים שפרסם הלמ"ס ב-2017, אקדמאים ערבים (גברים ונשים) היו רק 2.26% מהסגל הבכיר באוניברסיטאות ו-3.2% במכללות. בשנים האחרונות גדל מספרם של הצעירים הערבים באוניברסיטאות, המקנים לעצמם השכלה גבוהה באופן מעורר השראה, אך נחסמים בדרכם לסגל האקדמי הבכיר. האקדמאים הערבים נותרים מחוסרי פרנסה וביטחון תעסוקתי.

ייצוג הולם של האזרחים הערבים בחברות הממשלתיות, בגופי המגזר הציבורי, בשירות המדינה ובאקדמיה – משמעו עוד אלפי משרות לאנשי מקצוע ולאקדמאים ערבים המופלים כיום בשוק העבודה ביחס לעמיתיהם היהודים. יש לכך היבט כלכלי משמעותי ביותר.

הדרך למדיניות שתחתור לשוויון ולשיתוף עוברת בשילוב ממשי של האוכלוסייה הערבית במוקדים של השפעה וקבלת החלטות. בטווח הקצר, על הממשלה לנקוט פעילות יזומה ושיטתית לקידום הייצוג של החברה הערבית על מנת להשיג שוויון הזדמנויות מהותי. הדרך לכך – גיוס אקטיבי של מועמדים ערבים לתפקידים בכירים במגזר הציבורי ושימוש מובנה במדיניות של העדפה מתקנת.

בטווח הארוך, יש לקבוע יעדים קונקרטיים לשילוב מוגבר של האוכלוסייה הערבית בתוכניות קיימות להכשרת כוח אדם מוביל במגזר הציבורי, וכן להקצות תוכניות ומלגות ייעודיות להכשרת מנהלים ערבים. חיוני גם לגבש מנגנונים שיפרקו את המבנה ההיררכי לפיו עובדים ערבים בשירות המדינה מתקדמים רק לעתים רחוקות לדרגות הבכירות הגבוהות.

עבור איש המקצוע הערבי, שוויון מהותי משמעו ניפוץ של תקרת הזכוכית, שלפעמים דומה יותר לתקרה עשויה בטון יצוק. זה אחד המאבקים שאני לוקח על עצמי להוביל בעבודתי בכנסת ובפעילותי הציבורית.

יוסף ג'בארין

המאמר התפרסם בגיליון "זו הדרך" האחרון

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/07/G28_2020.pdf