מאת אור שי

    בבחירות המוניציפאליות בחיפה, ישבתי כחבר ועדת קלפי מטעם רשימת חד"ש באחת הקלפיות בעיר. אחוזי ההצבעה לא היו גבוהים (נושא למאמר אחר), ולחברי הועדה היה הרבה זמן פנוי לשוחח ביניהם. ואכן, דברים רבים למדנו זה מזו.

    מזכירת הקלפי, לדוגמא, למדה ממני, שאם הכינוי שלנו הוא חד"ש, זה אינו אומר שאנחנו נגד התושבים הוותיקים בעיר. אני למדתי מנציגת בל"ד בוועדה, אישה ערביה צעירה, על ההתלבטויות שלה: היא סיפרה לי, שעד לשבוע שלפני הבחירות היא עדיין התלבטה בין וליד ח'מיס (מועמד בל"ד לראשות העיר) לבין יעקב בורובסקי (המועמד של ליברמן לאותו תפקיד). היו לה מגוון שיקולים, אבל משום מה אף לא אחד מהם לא כלל את העובדה, שהמפלגה של בורובסקי רוצה לבטל לה את האזרחות.

    אך הסיפור הכי מעניין היה, ללא ספק, של נציג "ישראל ביתנו" (מפלגתו של ליברמן) בוועדה. כשהשיחה התקדמה, כדרכן של שיחות, לעבר נושאים פוליטיים ארציים, נשא אותו נציג נאום מלא להט על הדחיפות שביציאת ישראל מהשטחים; על כך שכבר מזמן היו צריכות להיות פה שתי מדינות; ועל כך ששמעון פרס היה ראש הממשלה הכי טוב אי-פעם. עם הקביעה האחרונה קשה לי להסכים, אבל מה עם האחרות? האין זה מוזר לשמוע התבטאות כזאת מנציג מפלגת ימין קיצוני? ואכן, אחת מחברות הוועדה הציגה לו את השאלה הטבעית: "אז למה אתה עובד אצל ליברמן?", ותשובתו הייתה פשוטה: "כי אני רוסי".

    והנה אני מגיע לנקודה שלי: יוצאי ברית-המועצות לשעבר לא רשומים בטאבו על שמו של ליברמן. העובדה, שמפלגת "ישראל ביתנו" קיבלה 10 מנדטים מהציבור דובר הרוסית (נתוני "הארץ", 16.2), אינה נובעת מכך שהוא השיג כל כך הרבה הישגים פוליטיים עבורם, אלא מכך שהוא פחות או יותר הכוח הפוליטי היחיד הפעיל בציבור הזה. גם העובדה, שהתקשורת הישראלית בשפה הרוסית היא ימנית, רובה ככולה, תרמה למצב הזה. אבל אי אפשר להאשים רק את כל העולם ואחותו – גם אנחנו בשמאל אשמים. יוצאי ברית-המועצות לשעבר הם אוכלוסיית יעד, שהצלחנו לפספס שוב ושוב.

    סיסמת הבחירות של חד"ש הייתה "בונים שמאל חדש". במהלך מערכת הבחירות לא יכולנו להתפנות לעבודת עומק בקרב הציבור דובר הרוסית, משום שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה. אך ביום שאחרי הבחירות מוטלת עלינו, חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וגם על שותפינו בחד"ש ובשמאל בכלל, החובה לפעול בקרב יוצאי ברית-המועצות לשעבר. שמאל אמיתי צריך להיות שמאל רחב, שמאל שמכיל בתוכו הרבה קבוצות שנאבקות לשוויון ולקיום הוגן,  שמאל שמדבר הרבה שפות.

    זה לא הולך להיות קל. המושג "מפלגה קומוניסטית" והדגל האדום מעוררים אצל חלקים בציבור זה קונוטציות שליליות למדי, מימים שבהם רודנים השתמשו בהם, כדי לכסות על שלטון דיכוי אכזרי. אבל גם אם המשימה אינה קלה, יש בה סיכויים לא-מבוטלים: מדובר בציבור שההעסקה דרך חברות כוח-אדם פוגעת בו מאוד, ולכן הוא פתוח לנושאים כמו עבודה מאורגנת וזכויות חברתיות. הוא פתוח גם לנושאים של הפרדת דת ומדינה, נישואים אזרחיים וכיוב', ולעיתים קרובות חש שהיחס כלפיו גזעני.

    שמאל חדש ורחב בחברה הישראלית צריך לדבר עברית וערבית, אבל גם רוסית ואמהרית (אגב, חשוב לציין שגם יוצאי אתיופיה לא רשומים בטאבו על שם המפד"ל). אם אנחנו רוצים לבנות אלטרנטיבה של שלום, סביבה וסוציאליזם בארץ הזאת – כדאי להתחיל לעבוד על הרוסית שלנו.