גל המחאה נגד בנימין נתניהו המושחת וממשלתו הימנית גובר מדי שבוע. הדרישה להתפטרותו: "לך", הופכת ל"לכו כולם" – קרי: כל שרי הממשלה הכושלת על מפלגותיהם חייבים ללכת הביתה. זו מחאה המונית שהפכה נחושה ופוליטית. אבל ישנם הסבורים שניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
ביום חמישי שעבר, נוסף למחאה בצמתים ובכיכרות, נאספו המפגינים בתל-אביב בכמה מוקדים ברחבי העיר. לכיכר הבימה הגיעו אלפי מפגינים נגד הימין ובהם פעילי חד"ש, מק"י ובנק"י. במקביל נערכה בכיכר רבין הפגנת העצמאים והמעסיקים תחת הסיסמה "נלחמים על הפרנסה", אך בהשתתפות מצומצמת.
ההפגנה בכיכר רבין הוגדרה "לא פוליטית" (במילים אחרות: ללא מסרים חדים נגד שלטון הימין) והתקיימה תחת הסיסמא "לא ימין, לא שמאל – פרנסה". המארגנים, בעלי עסקים וחברות המתקשים לשרוד את הפגיעה הכלכלית שהם חווים כתוצאה ממשבר הקורונה ומדיניותה הכושלת של הממשלה, סברו שכך ניתן יהיה לגייס רבבות ואף להגיע אל ליבו של השלטון האטום. הם נחלו כישלון חרוץ. עשרות ארגונים חתמו על הקריאה להגיע לעצרת, אבל כמו בתיבת נח, רק שניים או שלושה פעילים מכל ארגון נענו להזמנה. המארגנים דרשו להסיר כרזות של חד"ש שהחזיקו כמה מהמשתתפים, ואף הורידו מהבמה את פרופ' ירון זליכה, אותו הזמינו לשאת דברים, אך נאם נגד הממשלה.
מכישלונם של ארגוני המעסיקים הקטנים והבינוניים לקדם מחאה נגד הממשלה "בלי פוליטיקה" ניתן להסיק כמה מסקנות. הראשונה: כל מחאה נגד השלטון היא פוליטית וחשוב לחזקה. השנייה: יש דווקא להעמיק את התוכן הפוליטי של המחאה, והופעת "הגוש נגד הכיבוש" בהפגנות רק מוכיחה שרבים וטובים סבורים כך. השלישית: לא רק ביבי חייב ללכת; גם את דרכו יש לפסול. על המחאה להתאחד סביב הדרישה לשוויון, לדמוקרטיה ולשלום.
הרשימה מתפרסמת בעמוד השער בגיליון השבוע של "זו הדרך"
