בת דורו של מרדכי אבי–שאול, שאת פועלו תיארנו במדור זה (6.6), פנינה פיינהויז (ילידת 1897), סללה דרך ייחודית משלה בשורות המפלגה הקומוניסטית בארץ.
היא הגיעה לארץ ב-1921 ובחיפושיה אחרי עבודה התגלגלה לחיפה. הצטרפה למפלגה ב-1924 – בעת שהשלטון הבריטי כבר עסק ברדיפת הקומוניסטים ואילצם לפעול במחתרת. עשייתה של פנינה בת עשרות השנים (עד למותה ב-1991) יכולה לפרנס ספר עב כרס. אך גם המעט שיסופר ברשימה זו יאיר את אישיותה.
מנהיגת פועלות
בשנות ה-20, במקביל להצטרפותה למפלגה, הקדישה פנינה את מיטב מאמציה לפעילות בקרב הפועלות והפועלים בחיפה ובמישור הארצי. לצורך קשריה עם פועלים ערבים, למדה ערבית.
פנינה פיינהויז ומאיר וילנר במוסקבה, 1970 (צילום ארכיון: זו הדרך)
בעקבות החלטת ההסתדרות הכללית ליישר קו עם השלטון הבריטי ולסלק משורותיה את הקומוניסטים (1924), יזמה המפלגה בניית שיתופי פעולה פועליים הן מחוץ להסתדרות (הקמת איגוד מקצועי יהודי–ערבי בשם "איחוד", שפעל בשנים 1927-1925) והן בתוכה. במסגרת שיתוף פעולה כזה נבחרה פנינה ב-1927 למועצת פועלי חיפה, אך סולקה ממנה עקב מאסרה ב-1929 (ר' להלן). דוגמא לבניית שיתוף פעולה של פועלות בגוף הסתדרותי תיארה פנינה בזיכרונותיה ("ערכים" מס' 2, 1973).
לקראת ועידת הפועלות, שנערכה באפריל 1926 בתל אביב, שכנעו פנינה וחברותיה במפלגה את חברות גדוד העבודה השמאלי להתמודד יחד ברשימה בשם "רשימת פועלות בלתי–מפלגתית". מצע הרשימה קרא ליום עבודה בן 8 שעות; להבטחת עבודה למובטלות; ולהקמת אגודה מקצועית של עובדות במשק בית. כמועמדות ברשימה הופיעו 12 פועלות במקצועות שונים (פועלת אריגה, צבעית, פועלת ריצוף) וביניהן פנינה שמקצועה – כובסת.
לאחר הגשת הרשימה, פתחה הנהגת ההסתדרות במסע נגדה וקראה לא להצביע לה בטענה שזו רשימה של הפרקציה (הכינוי של המפלגה). אך למרות ההסתה, הצביעו פועלות בעדה, וסיעת רשימת הפועלות מנתה בוועידה 7 נציגות. בנאומיהן בוועידה תבעו הנציגות את ארגון הפועלים הערבים בהסתדרות וחקיקת חוקי הגנה לפועלים.
הפעילות השיטתית בקרב הפועלות הניבה בחיפה אגודה מקצועית ראשונה של עובדות במשק בית. בהמשך הייתה פנינה שותפה להקמת אגודת עובדי המסעדות ובתי המלון ואגודת פועלי המחט, שרוב המאורגנים בהם היו פועלות.
המאסרים, שביתת הרעב והבריחה מהכלא
באחת מהפשיטות של המשטרה הבריטית על התכנסויות של המפלגה בחיפה, נעצרו ב-1929 30 חברים. פנינה ועוד תשע חברות שנעצרו באותו מפגש נכלאו בבית הסוהר במגרש הרוסים בירושלים.
כפי שסיפרה פנינה לרות לוביץ' ב-1973, התנאים בכלא היו נוראים: צפיפות, קור עז, מזון עלוב, שינה על מחצלות. באמצעות חברים שנשלחו לבקר את האסירות מטעם "העזרה האדומה" (סניף מקומי של הארגון הבינלאומי לעזרה לאסירים פוליטיים), קיבלו האסירות רשות לארגן שביתת רעב בתביעה לשפר את תנאי המאסר.
שביתת הרעב, בה נטלו גם האסירים הקומוניסטים שהיו בכלא עכו חלק, נמשכה עשרה ימים. ביום העשירי הגיע לביקור בכלא ד"ר יהודה מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית וממייסדי הליגה לזכויות האדם. מגנס סיפר לאסירות הקומוניסטיות, כי בעקבות התערבותו אצל הנציב העליון הבריטי, הוחלט להיענות לדרישות העיקריות שלהן, וכי מרכז המפלגה מורה להן להפסיק את שביתת הרעב. במשפט שנערך לאסירות ולאסירים הקומוניסטים לאחר סיום שביתת הרעב, פסק השופט לשחרר את כולם.
פעם נוספת נעצרה פנינה ב-1939 והוחזקה במעצר מִנהלי, אשר הוארך כל כמה חודשים. ב-1941, כשהייתה כבר שנתיים בכלא הנשים בבית לחם, העבירו האסירות הקומוניסטיות למרכז המפלגה בקשה לאשר בריחה מהכלא. האישור ניתן, אך נאמר בו כי ישתתפו בבריחה שתי חברות ההנהגה – פנינה ושמחה צברי, שישבה בכלא כבר שלוש שנים.
במסור שהוברח אליהן, ניסרו האסירות את סורגי התא. במועד שנקבע, קשרו האסירות סדינים זה לזה, ושתי הבורחות השתלשלו למטה, למדרגות ומשם לחצר.
בשיחה עם רות לוביץ' (1992), סיפרה שמחה צברי, כי שתיהן טיפסו על החומה בצד שלא פנה לכביש הראשי והתגברו על חוטי התיל. לרגלי החומה ברחוב הצדדי חיכה חבר מת"א בשם אורי, אשר השליך לעברן חבלים עבים. הן כרכו את החבלים בברזלים בחומה והשתלשלו למטה. הגיעה מכונית ובה החבר חסן אבו–עישה, וזו הסיעה אותן לחדר בירושלים. כעבור יומיים העבירו את שתי הבורחות לת"א.
המוטו של פנינה
בריאיון למרים אלגזי שפורסם ב"זו הדרך" ב–1977, סיכמה פנינה את מהות המפלגה הקומוניסטית: "החיים לימדו אותי שמי שמשליך את האינטרנציונליזם ואת האחדות היהודית–ערבית של מפלגתנו, נוטש את דרך הקומוניזם בארצנו". ובמשפט האחרון בריאיון, ניסחה פנינה אמירה שמן הראוי להגדיר כמוטו של חייה: "לי תמיד היה הכל אכפת".
תמר גוז'נסקי
