הוועד המרכזי של מק"י פרסם בימים אלה את הצעתו לדין וחשבון לוועידה ה-27 של המפלגה, שתתקיים ב-13-12 בדצמבר. הדו"ח, שקטע ממנו מובא להלן, נידון בסניפי המפלגה, וכן בבימת דיון בעיתונים "זו הדרך" ו-"אלאתיחאד".
הכתובת לבימת הדיון לוועידה, לפירסום תגובות, הערות ומאמרי דעה וביקורת: zohaderekh@gmail.com
מק"י היא שיזמה את הקמתה של החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) כחזית דמוקרטית רחבה, המבוססת על מצע פוליטי מוסכם. הוועידה ה-18 של מק"י קראה ב-1976 "להקים ללא-דיחוי אחדות-פעולה… ללא הבדל השתייכות מפלגתית והשקפה אידיאולוגית… להקמת רשימת חזית שלום ודמוקרטיה לבחירות לכנסת". הקריאה הזו תורגמה למציאות באמצעות פעולה נחושה של הנהגת המפלגה, שהביאה להקמה בפועל של החזית, שנה לאחר מכן.
לאורך השנים מילאה חד"ש תפקיד פוליטי חשוב כעוגן השמאלי של הזירה הפוליטית בישראל. סיסמאות פוליטיות שחד"ש יזמה הפכו נחלתם של רבים. במשך שנים הייתה חד"ש מזוהה עם הובלת המאבק נגד מדיניות הכיבוש והמלחמות והייתה מעורבת בכל המערכות הפוליטיות והחברתיות שהתקיימו בארץ. חד"ש הובילה ומובילה באחריות, בתבונה ובאומץ את מאבקיה של האוכלוסייה הערבית בישראל למען שוויון זכויות אזרחי ולאומי. אנחנו גאים בתרומתה ההיסטורית של החזית, אבל אסור שהגאווה המוצדקת הזו תגרום לעיוורון לגבי החולשות.
ניתוח אובייקטיבי של מצבנו מראה תמונה מדאיגה. אנחנו רחוקים ממימוש פוטנציאל התמיכה בחד"ש בקרב הציבור היהודי והערבי, ובמיוחד בקרב העובדים והשכבות העממיות, בקרב הצעירים ובקרב הנשים. איננו יכולים להרשות לעצמנו להיחלש ולהתנתק ממגזרים אלה. החלשות זו היא החמצה של ההזדמנות שנוצרת כאשר, במיוחד בשנים האחרונות, מתגבשים בקרב העובדים, הצעירים והנשים – בציבור היהודי והערבי כאחד – כוחות רבים ומגוונים אשר היו יכולים להשתלב בחזית יחד איתנו, אם הם היו רואים אותה כבית פתוח באמת לכל מי שנאבק למען שינוי החברה.
בזמן המלחמה האחרונה בעזה, הפגנת כוחות השלום העקביים בכיכר רבין בתל-אביב (26 ביולי) הוכיחה שישנם אלפים רבים המוכנים להתייצב איתנו ברחוב, גם כשהנהגות מרצ ושלום עכשיו מסרבות להשתתף. אפשרויות התפתחות נוספות שלנו קשורות בגל התארגנויות עובדים חדשות, התופס תנופה הן בתוך ההסתדרות והן מחוצה לה, במסגרת הארגון "כוח לעובדים". רבות מההתארגנויות הן של עובדים צעירים. למרות שבאופן אישי פעילי חד"ש מעורבים ואף מנהיגים התארגנויות כאלה, חד"ש כמסגרת כלל איננה מחוברת אליהן.
בשנת 2011 פרצה בישראל – כמו בארצות אחרות בעולם, דוגמת ספרד ויוון – מחאה חברתית רחבת היקף, אותה ניתחנו לעומק בוועידתנו ה-26. למחאה החברתית בישראל היו מאפיינים ייחודיים משלה, מתוקף הנסיבות הספציפיות בהן התפתחה. אולם ניתן לזהות בה גם קווים משותפים עם מחאות דומות בעולם, למשל – התפקיד המרכזי שמילאו בה צעירים. הניסיון מלמד, כי מפלגות קומוניסטיות אשר ידעו להגיב בצורה אפקטיבית להופעת תנועות מחאה אלה, הצליחו להגיע להישגים. דוגמא לכך, היא "השמאל המאוחד" – החזית של המפלגה הקומוניסטית הספרדית – אשר כמעט והכפילה את כוחה בבחירות.
ההתחדשות של חד"ש דרושה היום עוד יותר נוכח הסכנות. העלאת אחוז החסימה, אותה אישרה הכנסת בחודש מארס, היא חלק ממתקפה על המרחב הדמוקרטי, על האוכלוסייה הערבית ועל חד"ש כמסגרת יהודית-ערבית משותפת. המציאות אותה תיארנו מחייבת אותנו לפעול באומץ ובנחישות לשינוי עמוק בחד"ש, ולבנות אותה מחדש כמסגרת יהודית-ערבית של מאבק לשינוי חברתי ופוליטי, במתכונת שונה מזו אליה התרגלנו במהלך השנים האחרונות.
החזית הדרושה לנו היום לא יכולה להיות רק מסגרת של הליכה לבחירות, אלא צריכה להיות תנועה של מאבק בשטח ושל שינוי חברתי. היא לא יכולה להסתפק במצע פורמאלי, אלא צריכה לדעת להציע חזון מלהיב ומגייס. אסור לה להסתגר בתוך עצמה, אלא היא חייבת להיבנות במתכונת פתוחה ומזמינה, כזאת המאפשרת למי שפעיל להשפיע על ההחלטות המתקבלות.
מתכונת החזית הדרושה היום חייבת לא רק להקפיד על התנהלות דמוקרטית אלא גם על אווירה דמוקרטית, כדי שכל מי ששותף לערכים שלנו יוכל לראות בה בית פוליטי אמיתי. היא צריכה לאפשר למי שפעיל בתוכה באמת להשפיע על ההחלטות שמתקבלות. היא לא זקוקה לתקנון פרטני, אלא לכללי עבודה בסיסיים ולהסכמה בדבר דרך קבלת ההחלטות. היא לא צריכה להעתיק את צורת ההתארגנות של המפלגה אלא להתבסס על מסגרות גמישות לפעולה משותפת, ברמה מקומית, אזורית וארצית, על כל הנושאים המצויים על סדר היום.
על בסיס התפיסה הזו ניזום תהלך ציבורי של הידברות עם שותפינו בחד"ש ועם כוחות, חוגים ואנשים סביבנו, נקיים מפגשים פתוחים באזורי הארץ השונים, ויחד נחתור, באומץ ובאחריות, לגיבושו ולביצועו של השינוי הגדול הדרוש בחזית.
