לזכרו של חברי ליאו פאניץ'

ליאו פניץ' בן ה-75, נפטר בשבוע שעבר בטורונטו, לאחר שנדבק בקורונה בבית החולים שם אושפז לטיפול בסרטן הדם. פניץ' היה עורך השנתון  הסוציאליסטי החשוב "סושיאליסט רג'יסטר" במשך 35 שנים. אישית היה חברי הקרוב במשך 52 שנה. הכרנו כסטודנטים ב-1968 בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). דיברתי אתו  גם כשהיה על ערש מותו בבית החולים. הוא חסר לי מאוד.

כך כתב עליו השבוע סטפן מהר, תלמידו ועורך משנה של השנתון באתר "ג'קובין": "עם כתביו עברנו כמה מהתקופות הקשות ביותר בתולדות השמאל הסוציאליסטי, כשגל אחר גל של המתקפה הניאו-ליברלית שבר ארגוני עובדים והביס אותם שוב ושוב. עבודתו של ליאו אוששה הרבה מאיתנו בשנים אלה, דחפה אותנו והתוותה את הדרך בתוך המאפליה. הוא לא זרע אשליות לגבי כמה הזמנים רעים. אלא שלא כאנשי שמאל חדשים שהסתפקו בהוקעת 'האל שהכזיב', פניץ' הראה בהתמדה את הכורח בחברה דמוקרטית-סוציאליסטית שלא תיפול טרף לחסרונותיה של הסוציאל-דמוקרטיה או של הקומוניזם בסגנון הסובייטי".

 

מפעל חיים של איש אחד

ליאו קבל את תפקיד עריכת השנתון "סושיאליסט רג'יסטר" מראלף מיליבנד שהיה מייסדו ועורכו (עם ג'ון סבייל) מ-1964. השנתון שימש בטאון לאינטלקטואלים מרקסיסטיים שפרשו מהמפלגה הקומוניסטית הבריטית אחרי המאורעות בהונגריה ב-1957 ולא הצטרפו ללייבור או לקבוצות טרוצקיסטיות או מאואיסטיות או ל'שמאל החדש' שפרח בבריטניה. ליאו היה דוקטורנט של מיליבנד שעסק במדינה בחברה הקפיטליסטית, והם היו חברים בנפש. היה זה אך טבעי שליאו ימשיך את מפעל מדריכו.

השנתון הפך עבודת חייו: ליאו הוציא לאור 33 כרכים והקדיש להם את מיטב כשרונו, מרצו הבלתי נדלה והכריזמה האישית שלו. תחת ניצוחו ובהשתתפות רבים, קיבל השנתון מעמד של פרויקט בינלאומי (היכנסו לאתר, החומר ברובו חופשי). מאות רבות של אינטלקטואלים מרחבי העולם כתבו בו במשך השנים. הוא יוצא לאור באנגלית, בספרדית, ביוונית ובטורקית. כל גיליון הוא ספר עבה המוקדש לנושא, ובכתיבה השתתפו בין  15 ל-20 כותבים. הנושאים תוכננו מראש והכותבים נבחרו בקפידה לפי מומחיותם. לפני הגשת המאמרים ערך ליאו בכל שנה כנס, בו הוצגו ונדונו הטיוטות.

תלמידיו של ליאו השתתפו בארגון הכנסים, פגשו את המחברים, שוחחו עמם ולמדו מהם. ממאי עד אוגוסט בכל שנה נעשתה עבודת העריכה וליאו ועמיתיו הוסיפו ושיפרו בקפדנות. הספר הושק בסתיו באירועים פומביים בארצות שונות. רק כשליוויתי את ליאו במפגשי דורות של כותבים בארצות שונות הבנתי את השפעתו ואת משמעות הפרויקט שלקח על עצמו. ליאו לא עבד לבד; לצדו היו מתנדבים רבים. על נושאי השנתון והמשתתפים דן  קולקטיב מערכת בינלאומי. עם ליאו עבדו, כעורכים, גם קולין ליס, סם גינדין וגרג אלבו – העורך הנוכחי.

ליאו הירבה לכתוב בעצמו, וגם בשיתוף פעולה עם אחרים.  יבול עבודתו – תשעה ספרים ולמעלה ממאה מאמרים. נוסף לכתיבה, עמד בראש המחלקה למדע המדינה ולכלכלה פוליטית באוניברסיטה של יורק ליד טורונטו. בצד השנתון צמח גם "הפרויקט הסוציאליסטי" – אתר מקוון בו כותבים מרקסיסטים מכל העולם על אזוריהם. ליאו היה מורה נערץ ואיש של אנשים. ביתו היה פתוח לכל ואירועים  חשובים רבים נולדו בגינה ובמטבח. ליאו היה בנם של פועלים בונדיסטים שהיגרו מרומניה למניטובה. ההורים שלחו את בנם המוכשר לבית הספר ע"ש י.ל. פרץ, בו למד גם יידיש.

 

על שליטת הבירוקרטיה

לדברי מהר, פאניץ' טען שמפלגות סוציאל-דמוקרטיות הפכו מוסדות מלמעלה למטה בשליטת ביורוקרטים, המבקשים להגביל את המעורבות הפוליטית של אנשי מעמד הפועלים להצבעה בלבד. "מומחי המפלגה" האלה הבטיחו לעובדים תנאי חיים טובים יותר בקפיטליזם. שליטת הבירוקרטיה התבססה על שימור הפסיביות של העובדים, ולא התכוונה לפיתוח יכולותיהם הדמוקרטיות לדון ולגבש אסטרטגיות ותוכניות פוליטיות – משימות היסוד של מפלגה סוציאליסטית.

מפלגות "העבודה" בארצות שונות מתבססות על פוליטיקה של פשרה מעמדית שפירושה – משמוע העובדים והגבלת אופקיהם למה שאפשר במסגרת הקפיטליזם. ברגע שיכולתו של הקפיטליזם להכיל רפורמות מסוג זה נפגעה, כפי שקרה בעקבות המשבר של שנות השבעים, מיהרו להסיג את הרפורמות לאחור. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות הוכיחו עצמן כיעילות במיוחד בכך. קריסת הלגיטימיות של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות  ברחבי  אירופה  (ובישראל)  היא  תוצאה של דינמיקה זו. מפלגות אלה הפכו, משנות ה-90' ואילך, לכוחות הממסדיים המרכזיים של הניאו-ליברליזם, בייחוד בכל הקשור בקידום רפורמות מבוססות שוק תחת השם 'הדרך השלישית'.

ממצב זה הסיק ליאו שהמשימה הבסיסית של סוציאליסטים היא לבנות מפלגה מסוג אחר – המבוססת על העצמה, חינוך וגיוס עובדים. מפלגה זו, כלשונו, נועדה להיות "מרכז הכובד" של עיצוב מעמד הפועלים ושינוי המדינה. המפלגה צריכה לא רק לנצח בבחירות, אלא לשאוף להפוך את המדינה: לעצב צורות חדשות של דמוקרטיה משתתפת ושל תכנון כלכלי, כדי שהייצור יהיה מכוון לסיפוק צורך חברתי ולא לרווח פרטי. אל למפלגה סוציאליסטית להיות פסיבית; עליה להיות מסוגלת לטפח את יכולותיהם של עובדים להתגייס למען חברה חדשה – כך שברגע שהרפורמות הדמוקרטיות שתיזום המפלגה אכן יחוללו משבר בקפיטליזם, יוכלו העובדים  לדחוף אותן הָלְאָה במקום לסגת לאחור.

 

סוציאליזם מפוכח וריאליסטי

הסוציאליזם של ליאו גובש כמפוכח וכריאליסטי. מסירותו הבלתי מעורערת לסוציאליזם התבטאה בהתנגדות בלתי מתפשרת לסיסמאות ריקות ולאשליות נוחות. ליאו ראה כתפקידו הבסיסי של האינטלקטואל הסוציאליסטי את זיהוי הגבולות והאפשרויות של האסטרטגיות הפוליטיות השמאליות הנוכחיות. תפקידה של מנהיגות אינטלקטואלית הוא להבין מדוע מאמצי השמאל לא הובילו לחברה סוציאליסטית, ומדוע קיצורי דרך, המוצעים בגלל חולשת המעמד, נדונים לכישלון.

ליאו דרש חשיבה היסטורית. המצאת "מושגים מופשטים", כפי שכינה אותם, יכולה אולי להועיל לפיתוח מסגרת שבאמצעותה ניתן להבין את המורכבות העצומה של ההיסטוריה. אך סוציאליזם, הדגיש, הוא תמיד עניין של שאלות אסטרטגיות קונקרטיות, של כאן ועכשיו. הוא מחייב להתמקד בנקודה בהיסטוריה, לחשוף את קווי השבר ומגמותיהם ולהתוות משם דרך קדימה. חייבים להבין כיצד פוליטיקה מעוצבת בידי הרגע ההיסטורי שלנו, וכיצד השינוי נובע מהסתירות הקיימות באותו רגע. על בסיס זה חיוני לחשוב מה נדרש בפועל לעשות כדי להגיע למצב בו מעבר סוציאליסטי הוא אפשרי.

דגש זה העניק לעבודותיו רצינות שלעיתים קרובות חסרה בשמאל. אל מול הסיכוי הרחוק של חברה סוציאליסטית, קל לנקוט פוליטיקה של המתנה להתמוטטות מערכתית שתוביל באופן בלתי נמנע לסוציאליזם, או לעודד תנועות מחאה ארעיות שהראייה הפוליטית שלהן לא זהירה, קצרת טווח, או חסרה בכלל יעדים אסטרטגיים ברורים. אמנות הניתוח הקוניונקטורלי – הקריאה המדוקדקת של מאזן הכוחות, של הסתירות בתוך ההון והמדינה המקיימות את המצב הנוכחי ויוצרות אפשרויות לשינויו – אבדה ברובה. למשימה זו התמסר ליאו בניסיון להבין את טיבה של המדינה הקפיטליסטית העכשווית, את גבולות הסוציאל-דמוקרטיה ואת ההיגיון שמפעיל את האימפריה האמריקאית.

פאניץ' ושותפו לכתיבה סם גינדין טענו בספרם נגד אינטלקטואלים מהשמאל בדור האחרון; נגד אלה שלדעתם המדינה הוחלפה בידי כוחות "הגלובליזציה" שעקפו את מדינת הלאום כמוקד הכוח הפוליטי העיקרי. פאניץ' וגינדין טענו כי מדינות הן המחוללות העיקריות של הגלובליזציה ואחראיות לבינאום ההון – המדינה האמריקאית מעל לכל אחראית ל"יצירת הקפיטליזם הגלובלי".

במקום יריבות בין מעצמות קפיטליסטיות גדולות, כפי שהתקיימה בעבר, העולם שלאחר המלחמה העולם השנייה התאפיין בבית משותף של מדינות קפיטליסטיות המאורגנות תחת הכיפה של האימפריה האמריקאית הלא-רשמית. גם מהפכות לאומיות בפריפריה העולמית לא הספיקו כדי לערער מערכת אימפריאליסטית זו. למעשה, "התפתחות" הפריפריה העולמית הובילה בפועל לדרישות של בורגנויות פריפריאליות לשילוב גדול יותר בתוך הקפיטליזם הגלובלי שמובילה ארה"ב. מאבק אנטי-אימפריאליסטי דורש, בהווה, לא בריתות של כוחות לאומיים עם הבורגנות, אלא מאבק מעמדי נגדה – במיוחד בלב האימפריה עצמה.

פאניץ' שאב השראה עמוקה מהאנרגיות, מהארגון ומהחשיבה היצירתית שחוללה תנועת 'מומנטום' שהתגבשה סביב קורבין בבריטניה, ושהניבו הסוציאליסטים הדמוקרטים מסוגו של ברני סנדרס בשמאל בארצות הברית. הוא היה מלא תקווה נוכח פרויקטים אלה, שבערו במחויבות לסוציאליזם דמוקרטי – המרשם מאז ימי ראלף מיליבנד.

ליאו ידע שהתפתחותם של ארגונים אלה לא תהיה חלקה או אחידה, אלא מלאה בקונפליקטים, בנסיגות ובכאב לב. אך הוא התעודד מאוד נוכח דור חדש שמניף את דגל הסוציאליזם, חוזר למאבק המעמדי ומבקש למצוא צורות ארגוניות שבכוחן לתת ביטוי לעקרונות הסוציאליזם הדמוקרטי.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"