להיות אזרח ערבי במדינה המגדירה עצמה כ'יהודית ודמוקרטית'

ישראל מגדירה עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. הגדרתה כ"יהודית" כבר מעידה על תפיסה צרה ומדירה של האזרחות. בישראל חיים בני דתות אחרות, אם נתייחס ליהדות כדת, וחיים בני לאום אחר, אם נתייחס ליהדות כלאום.

2018-01-13_175222

הפגנה נגד הצעת חוק פראוור, נובמבר 2013 (צילום: "זו הדרך")

שאלה זו, כיצד יכולה מדינה להגדיר עצמה כדמוקרטית שעה שהיא מעניקה זכויות יתר ליהודים, עדיין לא נפתרה בישראל, ואפשר לומר גם כי כמעט שלא נידונה.

הניסיון מלמד, כי להיות ערבי בישראל משמעותו לזכות ביחס של זר, של אזרח סוג ב' או ג'. מדינת ישראל, שהיא דמוקרטית ליהודייה ויהודית לערבייה, מתייחסת למיעוט הילידי כאילו היה זר. והיא איננה מדינת כל אזרחיה. בישראל, מבדיל החוק בין אזרח יהודי לבין אזרח שאינו יהודי.

להיות ערבי בישראל משמע להיות אשם עד שיוכח אחרת. מקובל לחשוב כי כל אדם זכאי עד שתוכח אשמתו, אך בישראל הערבי צריך להוכיח את נאמנותו למדינה מדי יום ביומו, כאילו חיינו כאן בחסד ולא בזכות. הציפייה כי נגיד תודה על אזרחותנו ועל השירותים המעטים שאנו מקבלים מהמדינה מתעלמת מהעובדה, שהמדינה היא זו שבאה אלינו ולא אנחנו אליה.

אפליית הערבים בישראל זועקת לשמיים. שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות משתרעים על כשלושה אחוזים וחצי משטחי המדינה, אף שהאזרחים הערבים הם כחמישית מאוכלוסייתה. שיעור הערבים בקר עובדם במשרדי הממשלה אינו עולה על חמישה אחוזים. לתייר תספיק נסיעה קצרה ברחובות הארץ כדי לדעת מה מוצאם של תושבי שכונה או עיר מסוימות, רק על סמך רמת הפיתוח וההשקעה בתשתיות ביישובים הערביים בהשוואה לאלו היהודיים.

כשני שלישים מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, וההשקעה בתלמיד היהודי גבוהה כמעט פי שתיים מאשר ההשקעה בתלמיד הערבי. ואולם, האזרחים הערבים לא יעזבו לעולם את אדמתם, את מולדת אבותיהם וסביהם. כאן מצויה ההיסטוריה שלנו, וכאן מצוי גם עתידנו. זה מקור הקונפליקט הלאומי והנפשי בו מצויים האזרחים הערבים בישראל.

הממסד מסית נגד הציבור הערבי בטענה שזה אינו משלם מסים למדינה ולרשויות המקומיות. אלה שקרים. האזרחים הערבים משלמים מסים על הכנסתם ורכושם לא פחות מהאזרחים היהודים. כל בוקר וערב מזכירים לנו ליברמן ותומכיו כי הערבים מקבלים קצבות מביטוח לאומי שלא בזכות. האמת היא, שאני לבדי משלם לביטוח לאומי בכל חודש סכום גבוה מהקצבה ששולמה לאמי זכרה לברכה, לה היו עשרה ילדים.

חובת הרוב להעניק למיעוט תחושת שייכות. בישראל העניין הפוך: המיעוט הערבי נאלץ לסבול מגזענות ומעריצות הרוב, ומצופה ממנו לומר תודה על כך. אך אנחנו, האזרחים הערבים בישראל, לא נגיד תודה למפלים אותנו. לא נגיד תודה לאלה המתייחסים אלינו כאזרחים סוג ב'. אנו נמשיך להיאבק, יחד עם היהודים הדמוקרטיים ושוחרי השלום למען עתיד טוב יותר לכל אזרחי ישראל. נגד הכיבוש והמלחמות נמשיך להיאבק לא רק בשל היותנו פלסטינים, כי אם גם בשל היותנו אזרחי ישראל. הכסף המושקע במלחמות יכול היה לממן עבור כולנו מערכות בריאות, חינוך ורווחה טובות יותר.

אני אוהב את כל בני האדם, יהא צבעם אשר יהא. כערבי, איני שונא יהודים, אנגלים או צרפתים. אך בז אני לגזענים, לכובשים, לרוצחים. אני אוהב את צלילי המוזיקה וקולות הציפורים, אך שונא את קולות המלחמה והפגזים. את ריח הפרחים והאדמה אני אוהב, אבל שונא את ריח הגופות הנטמנות בה בשל המלחמה. נולדתי כאן. לא הגעתי באנייה או במטוס. אדמה זו יש לי זיכרונות, ועליהם אגן בחירוף נפש. ככל שעובר הזמן, מתחזקים הזיכרונות הללו. הבנים שלי יודעים על פלסטין יותר משידעתי אני בגילם.

האזרח הערבי נאבק כבר שבעים שנה כדי להיות שווה זכויות במדינת ישראל, ולא התייאש למרות החוקים הגזעניים והאפליה. מתי ישתכנע הרוב היהודי שאינני אורח בארצי? שנולדתי על אדמתי וגם אמות בה? האם לא הגיע הזמן לחשוב יחד כיצד נחיה בשלום, בשלווה ובכבוד?

סמיר ח'טיב

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב