אל ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו,
בשם ארגון מפעילי עגורן צריח, בשם כל עובדי הבנייה של ארצנו ובשם כל אזרחי מדינת ישראל, אנו המנופאים פונים אליך בבקשה דחופה לחנינה –חנינה ללמעלה מ-230 אלף משפחות שחיות יום יום תחת השפעת החלטותיך וסופגות את השלכותיהן. כמה פועלים עוד צריכים למות כדי שמדינת ישראל תתעורר ותדאג לפועלי הבניין שבונים את הארץ? כמה מנופים עוד צריכים ליפול במרכזי הערים? האם רק בנייה מהירה יקרה לליבו של ראש הממשלה, ואילו חייהם של הפועלים זולים בעיניו?
המספרים מבהילים. עובד בניין נהרג כמעט מדי שבוע. ב-15 השנים האחרונות נהרגו בישראל כ-500 פועלי בניין, כאשר ב-2016 נרשם מספר שיא של 48 הרוגים. שיעור תאונות העבודה הקטלניות בענף הבניין בישראל הוא כפול ויותר מהממוצע באיחוד האירופי. בעוד מספר ההרוגים השנתי הממוצע באיחוד האירופי הוא כשישה פועלי בניין מתוך מאה אלף, בישראל השיעור הוא כ-13 מתוך מאה אלף. בארץ נהרגו בשנה שעברה יותר פועלי בניין מאשר בבריטניה כולה, בה נופלים למותם 45 עובדים בשנה. חלוקה למספר העובדים בענף מראה שהסיכון של פועל בניין בישראל למות גדול יותר מפי עשרה מזה של פועל בניין בריטי. האם בגלל שמרבית ההרוגים הם ערבים, עולים, עובדים זרים ומבקשי מקלט הם אינם מעניינים את ראש הממשלה?
כך או כך, לכל אזרחי מדינת ישראל התאונות הללו עולות ביוקר. ב-2015 בלבד שולמו יותר מ-2.7 מיליארד שקלים לנפגעי תאונות עבודה בענף על ידי הביטוח הלאומי. גובה התשלומים עולה בכל שנה, והסכום אינו כולל הוצאות עקיפות נוספות מנזקים הנגרמים למקומות העבודה בעקבות התאונות כמו אובדן ימי העבודה ואובדן הפריון למשק.
ההתעלמות והאדישות של משרדי הממשלה, המשטרה ובתי המשפט מובילות לכך שמספר ההרוגים מסרב לרדת. פעולותיה ומחדליה של מדינת ישראל, כפי שהן באות לידי ביטוי בענף הבנייה, חותרות תחת עקרונות יסוד אוניברסאליים בדבר קדושת החיים וכבוד האדם. עקרונות אלה מעוגנים במשפט הבינלאומי ובמשפט הישראלי, והפרתם שומטת את הקרקע המוסרית והחוקית לפעולותיה של ממשלת ישראל בתירוץ של מחסור במשאבים, וכל זאת למרות שמדינת ישראל מרוויחה כ-13 מיליארד שקלים בשנה על מיסוי נדל"ן. גם מוסרית וגם כלכלית עדיף להשקיע סכומים גדולים יותר במניעת תאונות העבודה מאשר לשלם מיליארדים לפצועים ולמשפחות ההרוגים.
אתה, ראש הממשלה, גזרת עלינו בחירה בין פרנסה לבטיחות, הפקרת אותנו מפיקוח על העבודה באזורי יהודה ושומרון (הערת המערכת: הכותבים מתייחסים לשטחים הפלסטיניים הכבושים), החלטת לעכב הטלת קנסות בשל ליקויי בטיחות, עזרת לזרוע עמימות ומסרים כפולים, לא נענית לפניותינו. בכך הבאת אותנו למסקנה שכל אלה נובעים מזלזול קיצוני בחיי אדם.
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה, לא מוסרית ולא חוקית, להמשיך במדיניות של "רישיון להרוג" פועלים. לא הפועל הישראלי, לא הפלסטיני ולא הפועל הזר אשר הגיעו לענף כדי לפרנס את משפחתם בכבוד, צריכים לשלם בחייהם על מדיניות זו. למותר לציין, כי במקרה של עובד זר, נוצר גם נזק דיפלומטי ותדמיתי.
על המדינה מוטלת חובה לנקוט בכל האמצעים הלגיטימיים העומדים לרשותה כדי להגן על חיי הפועלים. לא יעלה על הדעת שמדינה ריבונית תפעל ותעודד פעולות בלתי חוקיות, שחלקן מגיע כדי פשעים פליליים אשר נמחקים בצורה מסתורית ולא מוגשים בגינם כתבי אישום. כאן המקום לשוב ולהזכיר שאחת החובות המרכזיות המוטלות על ישראל על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא להגן על חיי אדם, על גופו ועל כבודו.
אנו דורשים פעולה מידית להפסקת הרג עובדי הבנייה, ולעקור מן השורש את האדישות והזלזול התורמים להרג זה.
לב מלמד, רועי ויינשטיין וסרגיי אפשטיין
פעילים בוועד ארגון מפעילי עגורן צריח
