סרט הביכורים של מייסלון חמוד, 'לא פה לא שם', היה יכול להתרחש בביירות, בקהיר או ברמאללה. דרמה זו, קלילה ומורבידית לסירוגין, מובילות צעירות פלסטיניות שחיות בדירת שותפות בתל אביב, אבל עברית כמעט שלא נשמעת, והדמויות המרכזיות הן כולן ערביות. זה סרט העוסק בחברה הערבית בלי התנצלות או מס שפתיים. תפקידה של תל אביב כאן הוא בראש ובראשונה להיות עיר גדולה – רחוקה מכפרי וערי הצפון והמשולש.
מתוך הסרט
המבט היהודי הגזעני שהגיבורות חוות בחלק הראשון של הסרט, הוא בעיקר אמצעי להגברה של המתח הדומיננטי בסרט – מקומן של נשים בין שמרנות וליברליות. העיר היהודית היא מקום שמייצר חירות מחד גיסא, אך מאידך גיסא גם זרות המזכירה את התלות העמוקה של נשים צעירות אלה במשפחותיהן ובקהילותיהן. אמנם החברה הפלסטינית עומדת במרכז סרטה של חמוד, אך הדיון הפמיניסטי שבו רלוונטי באופן אוניברסלי לכל חברה שמרנית – ולמעשה לכל חברה פטריארכלית.
אוניברסליות זו נובעת מהמבנה המשולש והמסודר (אולי יותר מדי מסודר) של הסרט, המציג רבדים שונים, עצימויות שונות, של החוויה של נשים בחברה בה המבט הגברי מתעקש להגדיר אותן. שלוש הגיבורות הפלסטיניות, שותפות לדירה בכרם התימנים, הן לילא מנצרת (מונא חוה), סלמא מתרחישא (סאנא ג'אמאליה), ונור מאום אל-פחם (שאדן קנבורה). כל אחת משלוש הצעירות מתמודדת עם אתגר אחר, אך החברות ביניהן – והשלוש שחקניות מצוינות – שומרת על גרעין של רגישות לאורך כל העלילה.
נור מייצגת את הסיפור ה'קלאסי' ביותר – בחורה דתייה עם כיסוי ראש הלומדת מדעי המחשב, ומאורסת זה זמן לגבר סמכותני ושמרן, שאינה אוהבת. שותפותיה החדשות והמבוגרות יותר, שחיות אורח חיים לא דתי בעליל, אפוף בסיגריות ובאלכוהול, מאמצות אותה אל חיקן. בעזרתן, ואל מול מצב מחריף של דיכוי ואלימות מצד ארוסה, היא מצליחה להשתחרר מעתיד של הרכנת ראש שהיה צפוי לה. נור היא אישה צעירה שחונכה והתרגלה לחשוב על עצמה בעבור גברים. השילוב בין תהליך ההתרחקות מארוסה לגילוי העולם בו שותפותיה חיות, פותח עבורה את האפשרות לחשוב על עצמה בשביל עצמה, שלא דרך גברים.
סלמה, תקליטנית העובדת כטבחית ואחר כך כברמנית בעיר, באה ממשפחה פתוחה ואמידה יותר, נוצרית, כנראה קומוניסטית, המנסה למצוא לה בן זוג בכל ביקור שלה בצפון. סלמה מסתירה מהוריה שלמעשה היא לסבית. סוד זה מתפוצץ, ואביה הפוליטיקאי מגלה שבזה הוא לא יכול לעמוד – מה שמוביל את סלמה לקבל החלטה רדיקלית.
לילא, השותפה השלישית, בגילומה הנהדר של חוה, היא עורכת דין פלילית, מנצרת במקור. לילא היא הדמות החזקה והחופשית מבין השלוש, והופעתה מעניקה לסרט את האנרגטיות הסוחפת שלו. לילא מעשנת, שותה, צורכת סמים, רוקדת ומבלה. את משפחתה אנחנו לא רואים – היא השלימה את המעבר לתל אביב על כל המשתמע מכך, ולא מוכנה להתנצל או להתכופף בפני שום גבר.
סיפור האהבה שלה עם זיאד (מחמוד שלבי), קולנוען פלסטיני שחזר מלימודים בניו-יורק, מבויים על ידי חמוד בעדינות וברגישות הוא נראה תחילה כדוגמא לקשר שוויוני בין גבר לאישה. הרגע העצוב ביותר בסרט רב הדרמות הוא כאשר לילא מבינה שגם זיאד, המתקדם והנאור לכאורה, לא מוכן לקבל אותה כמו שהיא. כאשר משפחתו נכנסת לתמונה, הוא מציע לה להפסיק לעשן, ודרך הערה קטנה זו מתגלה שגם הוא לא משוחרר מתפיסות שמרניות לגבי נשים. שהוא, לדבריה, לא שונה.
סרטה של חמוד מהודק וקצבי, ובעל שפה אסתטית ייחודית ומקורית, המשלבת בין תל-אביביות לפלסטיניות באופן יפה להפליא. פס הקול המעולה תורם תרומה חשובה לכך, וכך גם צוות השחקנים המצוין (כל עוד הם משחקים בערבית). לחמוד יש משהו חזק להגיד, ולא פחות חשוב – שפה קולנועית עצמאית לבטא אותו בה.
נמרוד פלשנברג
