ד' הוא מורה צעיר להיסטוריה בתיכון במרכז הארץ. בשנתיים האחרונות הוא מלמד כמה כיתות בבית ספר תיכון בשכונה מוחלשת. הוא הגיע למערכת החינוך אחרי שהיה פעיל פוליטי במשך שנות לימודיו, ורואה בתפקידו החדש המשך טבעי של המאבק החברתי. שוחחנו איתו.
ספר האזרחות השנוי במחלוקת
מדוע בחרת להשתלב במערכת החינוך הקיימת?
בימים של הפרטה סמויה וגלויה, חשוב לנקוט עמדה ברורה בעד החינוך הציבורי. בשנים האחרונות יש אינפלציה של עמותות פרטיות המקימות לעצמן מסגרות אלטרנטיביות חינוכיות מתוך התקציב הציבורי. חשוב להבין את התהליך הזה כחלק מתהליכי הפרטה וג'נטריפיקציה רחבים יותר. המסגרות האלה הן יוזמה של מעמד גבוה ומכוונות למעמד גבוה, והן באות על חשבון מעמדות נמוכים המודרים מהן – אם על ידי שכר לימוד גבוה ואם באופנים סמויים יותר. בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, דו–לשוניים – כל המסגרות הללו, עם כל הערך שבהן, וכמובן שחינוך דו–לשוני, כעיקרון, הוא רעיון מצוין – הן טקטיקות היבדלות של אליטות. טקטיקות אלה שבאות על חשבון התלמידים שלי שנדחקים החוצה. כחלק מההיבדלות הן מרימות את הנס האידיאולוגי, אבל זו לא יותר מציניות. אין שום דבר 'דמוקרטי' בחינוך לאליטות.
למעמד העובדים אין פריבילגיה לתת את הצ'אנס למסגרות חינוכיות ניסיוניות של אליטיסטים שמאלנים. מי שרוצה להישאר בצד של העובדים צריך לפעול מבפנים, להישאר בחינוך הציבורי הממלכתי, לשנות אותו ולשפר אותו למרות האתגרים העצומים – מיליטריזציה, גזענות, לאומנות, הסללה, ריבוד חברתי. להיאבק ועדיין להיות חלק – באספות ההורים, בחדר המורים, במועצת התלמידים, במסדרונות ובחצר, על דפי העיתון, ברחוב ובכיכר. לכן אני מרגיש שהבחירה שלי ללכת להיות מורה בבית ספר תיכון היא מעשה פוליטי לא פחות מכל הפגנה.
איך אתה רואה את הדינמיקה בין מערכת החינוך, שמלמעלה מכוונים בה תהליכי פשיזציה והקצנה, לבין המורה היחיד בבית הספר?
בתקשורת אוהבים לדבר על ספרי הלימוד, על תכניות הלימודים ועל הצהרות של בעלי תפקידים. בכל התחומים הללו, בעיקר תחת בנט, חלה הסלמה. הלאומנות והציונות תופסות נתחים גדולים יותר בתכניות הלימודים. אבל מהניסיון שלי כמורה הבנתי, שבית הספר הוא יותר בית מספר. הכיתה והדינמיקה שבין התלמידים למורה משמעותיות הרבה יותר מכל מה שמונחת מלמעלה.
ברגע שדלת הכיתה נסגרת, הגורם שהכי משפיע על מה שקורה בכיתה הוא המורה ולא הספר ולא שר החינוך. לכן אני מציע לסטודנטים צעירים למדעים מדויקים, למדעי החיים, הרוח והחברה או משפטים המאמינים בשוויון, ושהמילה 'מהפכה' לא מגונה בעיניהם, לשקול להוציא תעודת הוראה ולהשתלב במערכת החינוך הציבורית. זאת למרות שהאתגרים גדולים והמשכורת ממש לא משהו, בלשון המעטה.
כן, צריך להצניע את פומביות הדעות, להתמודד עם מיליטריזציה ולאומנות, לגלות הרבה כישורים בין אישיים, ואין חופש ללמד מה שרוצים, כמו שיש בחלק מהמסגרות הפרטיות האליטיסטיות. ובכל זאת – המאמץ שווה.
גם עם תכנית לימודים הכי מגבילה אפשר עדיין לתת את מתנת האוריינות והביקורתיות לבני נוער, שזו הזדמנות פז וזכות עבורם לקבל אותה. אדם ורטה, המורה מטבעון שעמד בפני פיטורים בגלל שהביע עמדות שמאל, היה מקרה פרטי שלא מעיד על הכלל. מצבם של המורים מבחינת רשת הזכויות והביטחון התעסוקתי (אך לא מבחינת המשכורת) עודנו מהחזקים בחברה הישראלית. יש קביעות חזקה. התנאים הסוציאליים טובים.
מה אתה מאחל לתלמידים לקראת שנת הלימודים?
המשיכו להתנגד ותמכו בכל מה שאתם מזהים כהתנגדות – יש תמיד יותר ממה שנראה. אל מול הדיכוי, הגזענות, ההפרדה, הלאומנות, המיליטריזציה, מכונות הציונים וההסללות, תמיד יש ראשים מורמים, גם אם הם צנועים ונסתרים.
אם אתם קוראים מילים אלו ב'זו הדרך', כנראה שהתוספת הטובה שאתם יכולים לתת למה שקיים היא המבט המחבר והמרכיב: זה שרואה את הקשר בין דיכוי המורים, ההורים והתלמידים; שרואה את הקשר בין מה שקורה בכיתה למה שמתרחש בשטחים, ולא פחות חשוב – במפעל; זה שנותן מילים להטלת הספק שכבר קיימת, אבל מיד לאחר מכן אומר: ואף על פי כן, חינוך ציבורי. לא זה שעכשיו ולא כך: אבל כן, חינוך ציבורי.
