בסוף השבוע פורסמו תוצאות הרשמיות של הבחירות לפרלמנט בעיראק שנערכו בשבוע שעבר (12.5). הפרלמנט הפדרלי, הבוחר את ראש הממשלה ואת הנשיא. אלה הבחירות הראשונות לאחר מלחמת האזרחים והבסת דאעש. בעיראק ישנם כיום 18 מחוזות, כשלכל אחד ייצוג פרלמנטרי יחסי למספר הבוחרים הרשומים בו. בפרלמנט כולו ישנם 329 נציגים (ובכללם 9 נציגי מיעוטים). בבחירות התמודדו כ-7,000 מועמדים ומועמדות מ-204 מפלגות. המפלגות הרבות התכנסו ביניהן והתחרו ב-27 גושים. האם עולה עיראק על דרך השיקום העצמי או חוזרת למלחמה פנימית הרסנית?
ההתפלגות הדמוגרפית בעיראק כיום: כ-65% שיעים (בעיקר בדרום ובבגדד), כ-15% סונים (במרכז) וכ-17% כורדים (בצפון). הפוליטיקה העיראקית התבססה, מאז ימי הקולוניאליזם הבריטי, על פוליטיקת זהויות כיתתית (סקטריאניזם), ולא על פוליטיקה אזרחית וכלל–עיראקית. אחת התוצאות החשובות בבחירות אלה הייתה שבירת הכיתתיות (הפרגמנטציה): ריבוי הגושים במחנה השיעי (כתוצאה מהתפלגות מפלגת הדאווה) ובזה הכורדי (חילופי דורות במפלגות טלבני, ברזני, גוראן וקומאל) גרמו דווקא להתחזקות בהצבעה הלא–כיתתית. אך שיעור ההשתתפות בבחירות עמד רק על 45%, הנמוך ביותר מאז הפלישה האמריקאית ב-2003.
תוצאות הבחירות הפתיעו וריגשו רבים. אולם, כדי להרכיב ממשלה יש לזכות בתמיכה של לפחות 165 חברי פרלמנט. כל גוש שינסה להקים ממשלה יזדקק לקואליציה עם גושים נוספים. זה מצב מורכב שאינו מבשר יציבות. כדי להמחיש זאת, די לסקור ביעף את הגושים העיקריים:
הגוש המוביל הוא הצועדים למען רפורמה – "סאיירון" (55 מושבים) בראשות מוקתאדה א–סאדר, איש דת ממשפחת אייטולות מפורסמת שלחם נגד האמריקנים ונגד דאעש, וחבר הפעם אל המפלגה הקומוניסטית העיראקית ואל חמישה ארגונים אזרחיים שנאבקו נגד כיתתיות, נגד שחיתות ובעד עיראק עצמאית (לא תחת השפעה אמריקאית או איראנית). הגוש השני, "פאתח", בראשות האדי אל–אמירי (47), הוא דתי–שיעי המורכב ממיליציות לשעבר (באדר, השד א–שעבי) שארגנו משמרות המהפכה של איראן. הגוש השלישי, "נאסר" (42), בהובלת רה"מ היוצא חיידר אל–אבאדי, שהתפלג ממפלגת הדאווה, הוא שיעי ופרו–אמריקאי.
הגוש הרביעי, "איתילאפ דוולאת אל קאנון" (קואליציית מדינת החוק, 26) בראשות נורי אל–מליכי, ראש ממשלת עיראק עד 2014 ולאחר מכן סגן הנשיא. מליקי היה חלק ממפלגת הדאווה השיעית–דתית, והוא תומך מוצהר באיראן.
הגוש החמישי – בהובלת המפלגה הכורדית הדמוקרטית (25) ובראשות ניצ'ארוון ברזני, לשעבר ר"מ אזור כורדיסטאן העיראקית, מפלגה לאומנית, שבטית ופרו–מערבית. הגוש השישי, "איתיאלאפ אל–מואטין", קואליצית האזרחים הידועה גם בשם תנועת "אל–חיכמה" (19), בראשות איש הדת ע'מאר אל–חכים (חניך קום באיראן), שהיה עד לשנה שעברה ראש "המועצה העליונה של עיראק" (מפלגת דתית–שיעית, חברה בממשלה היוצאת). אל–חכים עומד בראש ארגון העזרה הסוציאלית והחינוך הגדול בעיראק.
הגוש השביעי הוא האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן (18) שבראשו עומד קוסראת רסול עלי, ממפקדי הפשמרגה וסגן מזכ"ל האיחוד הפטריוטי הכורדי, מפלגתו של טלבאני. הגוש השמיני, "מותחידון אל–אסלח" (14), הוא בראשות אוסמה אלנוג'ייפי, שהיה סגן נשיא עיראק, המשרה הגבוהה ביותר של סוני לאחר ימי סדאם. הוא מייצג את הזרם המתון הסוני, פופוליסט התומך במתן אוטונומיה לסונים בעיראק. את הגוש התשיעי, "אלווטאניה" (6), מוביל איאד אלאווי בנמנה עם מתנגדי סדאם וכיהן כראש ממשלה זמני לאחר הפלתו. המפלגה נהנית ממימון סעודי ומערבי.
כינון הקואליציה הקומוניסטית–סאדריסטית היא תפנית חשובה ביותר. המפלגה הקומוניסטית הייתה דומיננטית בעיראק בשנות ה-50, אך דוכאה וחוסלה בידי משטר סדאם חוסיין. בבחירות הקודמות היא זכתה בנציג אחד בלבד. ביולי 2015 החלו פעילים חברתיים משישה ארגונים חילוניים שונים, ביניהם קומוניסטים, להפגין נגד פלגנות עדתית, בעד רפורמות ושיפור בשירותים הציבוריים ונגד השחיתות. ההפגנות נערכו בכל יום שישי בכיכר תחריר בבגדד, והתפשטו לערים נוספות. באפריל 2016 הפגינו אלפים שטיפסו על חומות ה"איזור הירוק", בו יושבת הממשלה, וכבשו את המדשאות הנקיות, המזרקות שופעות המים הזכים, החשמל הזמין 24/7 והפאר שאינו קיים אצלם.
ההחלטה לכלול בברית תומכי סאדר, דתיים תושבי "סאדר סיטי" (האזור העני ביותר בבגדד), גררה ויכוח עקרוני, אך הניבה קשר עם שכבות עובדים מרודות רחבות. ויכוחים קשים הטרידו את ארגוני השמאל בעניין האופי השמרני של הסאדריסטים, והצורך של השמאל לקדם סדר יום אינטרסקציונלי (תוך התחשבות במעמד, במגדר ובגזע בו זמנית). מספר המועמדות ברשימה המשותפת – בין רבע לשליש, חלקן מאזורים דתיים ושבטיים שבהם לא היו נשים מועמדות בעבר. ההצלחה תיבחן בתוצאות הרכבת הממשלה.
תוצאות הבחירות נחשבות מפלה עבור איראן. אפשר להעריך כי כשני שלישים מנבחרי הפרלמנט מתנגדים לשליטה ולהשפעה איראניות בעיראק. עלי אכבר ווליאתי, יועצו הקרוב של עלי חמנאי, הכריז שאיראן לא תסכים שתקום ממשלה של ליברלים וקומוניסטים. מיד עם הבחירות טס לבגדד מפקד כוח אל–קודס האיראני, קאסם סולימאני. כבר היו מתקפות על משרדי הסאיירון.
אבישי ארליך
