הדרת נשים היא פרקטיקה חברתית של הרחקת נשים מעמדות ציבוריות בעלות חשיבות בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות. מונח זה מתאר מצב בו נשים מנועות מלהביע דעה, ולעתים אף מורחקות מכל הופעה בציבור. זהו היבט של אפליית נשים ושל מחיקת נוכחותן ממוסדות מסחריים וציבוריים שאינם בבעלות המדינה או כאלה המשרתים בעיקר אוכלוסייה דתית, ומהמרחב הציבורי שבשליטת המדינה. ההדרה יכולה להיות גלויה או סמויה. היא קיימת גם כשרמת השירות המוענק בנפרד שווה, אך לרוב נלווה להפרדה אי-שוויון ברמת השירות.

אהרן ברק מרצה בפני קהל מופרד בקרייה האקדמית אונו (צילום: יח"צ)

רוח רעה משתוללת בחברה המשוסעת בישראל, בחברה היהודית וגם בזו הערבית. זו רוח פוליטיקת הזהות, ההפרדה וההדרה על רקע לאומי, דתי, עדתי ומגדרי. ריבוי השסעים שהוא תוצאה של ליבוי שנאה, מפלג ומקשה על האזרחים לגבש סולידריות פוליטית ולשתף פעולה.

בישראל מתנהלת מתקפה שלוחת רסן ורווית אלימות, אצל יהודים ואצל מוסלמים, להפרדת נשים מגברים. הדבר קורה דווקא לאחר שמאבק עיקש וארוך במאה ה-20 רשם הישגים מרשימים בדרך לשוויון האישה. ההדרה מתבטאת באופנים רבים: בהדרת נשים משלטי חוצות; במאבק אלים לכפיית מדרכות נפרדות לנשים וגברים בבית שמש; בהדרת נשים מרחצה במעיינות מסביב לירושלים; בהפרדה מגדרית במקומות ישיבה בתחבורה הציבורית; במאבקים להפרדת נשים בצבא; בהפרדה מגדרית בתכניות אוניברסיטאיות; באיסור הרצאות של נשים בכנסים רפואיים (ואף גניקולוגיים); במניעת חברות במפלגה ומניעת ייצוג לנשים במפלגות החרדיות, או בהחלטת בג"ץ להתיר תכנית לגברים בלבד לשם הכשרת חרדים לעבודה (תכנית משפיעים).

ההדרה מתבטאת גם באיסור על שמיעת וראיית נשים בתקשורת; באיסור תפילה עם נשים (בכותל) או בילוי משותף; בתקנות צניעות; בהגבלות בעבודה משותפת (למשל בעיריית מודיעין עילית); בהצלחת חב"ד לאכוף הפרדה מגדרית בעצרת בכיכר רבין ועוד. לחלק מהמקרים יש שורשים בהלכה היהודית או בשריעה המוסלמית, אך הם ברובם בגדר פרשנויות קיצוניות שלא ניתנו בעבר. אנו עדים לפוליטיזציה של הדת המבקשת להשליט את ההלכה בכל תחומי החיים.

החודש (14.9) נזרקו באום אל-פחם בקבוקי תבערה על אולם שבו הופיעה להקת סיראג' בפני קהל מעורב של כ-500 גברים ונשים. בנס לא נרשמו קרבנות בנפש. אגודת האימאמים בעיר, בראשות שייח' פואז משהור, הוציאה פתווה נגד הלהקה ונגד הקהל. התקרית עוררה זעם רב ופירקה את הרשימה המשותפת לקראת הבחירות בעיר. בעבר אף יצאו החוגים הסלפיסטיים באום אל-פחם נגד מרתון מעורב (12.5); נגד ריקודי דבקה משותפים; והחרימו את סרטה של הבמאית מייסלון חמוד "לא פה, לא שם" (ינואר 2017).

ברהט עומדת להיפתח בריכת שחייה, והעירייה כבר החליטה שיהיו ימים לגברים בלבד וימים לנשים בלבד. בעקבות עתירה של עו"ד איתמר-בן-גביר, הורתה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר לעיריית רהט ליצור אפשרות לרחצה משותפת. עלינו להבין: בן-גביר, הכהניסט הגזען, תומך בהפרדה מגדרית, אך התערב בעניין רהט כפעולת תגמול על כך שביהמ"ש חייב רחצה משותפת של גברים ונשים בבריכה ביישוב היהודי בחברון.

השבוע (21.9) אסרה עו"ד זילבר, האחראית לתחום הדרת נשים בפרקליטות, גם על קיום אירוע מוזיקלי לגברים בלבד בנתיבות. באותו יום פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי על תחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" לפצות את ארגון הנשים הדתיות "קולך" בסך מיליון ש"ח. זאת בעקבות סירוב הראשונה להעלות נשים לשידור. ביהמ"ש קבע כי מדובר ב"אפליה פסולה הפוגעת בציבור הנשים בכללותו, ומעבירה מסר שלילי באשר למעמדן של נשים בחברה".

ההישענות הגוברת של הלאומיות היהודית בישראל על הדת כמרכיב מרכזי, כמו גם המתח הגדל בין יהודים לערבים, מחלישים את המגמות החילוניות שעוד היו כאן. הסמכת הזהות היהודית על הדת מזינה את מגמות ההישענות הערבית על אסלאם כמרכיב מרכזי של זהותם הלאומית של הערבים בישראל (והופכת ערבים לא-מוסלמים שוליים). התגברות הזרם הלאומי-דתי בחברה הערבית ניזונה גם מהתגברות הזרמים האסלאמיסטיים במדינות ערב, שהחליפו אט אט את הלאומיות החילונית (נאצריזם, בעת'יזם וסוציאליזם ערבי).

עמדתנו נגזרת מתפישת עולם שבמרכזה עומד ערך השוויון של כל בני אנוש, ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר. איננו נגד אמונה, אך אנו נגד כפיית האמונה באלימות. אנחנו בעד פלורליזם דתי וסובלנות ונגד כפיית חינוך דתי במערכת החינוך הממלכתית. אנו יוצאים נגד הפעלת עמותות מיסיונריות בבתי הספר, ותומכים בחופש מדת ובחופש לקיים אורח חיים שאיננו דתי. אנו בעד הפרדת הדת והלאום מהמדינה. אנחנו נגד הדרה ואיון של נשים בכל תחומי החיים. על כך יש להיאבק. על כך אנו נאבקים!

אבישי ארליך