כנס מרקס ה-11 נערך בת"א ובבת ים בסימן 100 שנים למהפכת אוקטובר

עשרות השתתפו במושב השני של כנס מרקס ה-11 שנערך בשבת, 4 בנובמבר, בגדה השמאלית בתלאביב. הדוברים השונים עסקו בהשלכות המהפכה הבולשביקית על פלשתינהא"י והמזרח התיכון כולו, בהשפעותיה על המוסיקה והתרבות בברית המועצות הצעירה, וכן בניסיון לתת תשובות לשאלה על אודות משמעות המפכה היום.

2017-11-13_205949

פרופ' גדעון פרודינטל באחת מהרצאות על "הקפיטל" שנערכו בגדה השמאלית בשנה שעברה (צילום: זו הדרך)

ראשוני הקומוניסטים בארץ

ראשון הדוברים היה ד"ר אפרים דוידי שהתייחס למחתרת הקומוניסטית בארץ, שהייתה הראשונה לפעול נגד האימפריאליזם הבריטי. בשנת 1919 נוסדה מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס), ובשנת 1924 "ירשה" אותה המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), מפלגה מהפכנית ואנטיציונית.

הבריטים רדפו את ראשוני הקומוניסטים בארץ, והממסד הציוני עמד לצד הבריטים. בשנות ה-20 גורשו מן הארץ כמאתיים פעילים קומוניסטים באשמת פעילותם הפוליטית, וההערכה היא שהיו אז כ-400 חברי מפלגה מתוך אוכלוסיית פועלים של עשרות אלפים.

מוסיקה סובייטית

בהרצאה השנייה, התייחס המוסיקולוג עמיר לקח אביבי לשנים הראשונות של המוסיקה בברית המועצות. הרצאתו כללה סקירה היסטורית מקיפה, אשר לוותה בהקלטות חיות ובדוגמאות רבות, והתמקדה בשני העשורים הראשונים לקיומה של ברית המועצות.

העשור השני של המאה ה-20 התאפיין בפריחה מוסיקאלית במגוון רב של סגנונות. קבוצת המלחינים המרכזית אז נקראה "מוסיקה בתימינו", ובין חברי הקבוצה אפשר היה למצוא מלחינים שמרנים, כמו גם מלחינים מהפכנים. חלק מהמוזיקה שהלחינו אלה הקדימה בעשרות שנים את התפתחויות במערב.

זרם אחר, "מוסיקה פרולטרית", עסק בעיקר בביקורת מוסיקלית ובארגון קונצרטים לקהל הרחב. שתי המסגרות היו חופשיות יחסית מהתערבות פוליטית. בשנות ה-30 של המאה ה-20 השתלטה המסגרת של "מוסיקה פרולטרית" על הזירה האמנותית והתרבותית במדינה, והתמזגה עם איגוד ממשלתי אשר כפה את השקפותיו על כל המלחינים בברית המועצות. הפתיחות האמנותית של העשור השני הפכה במהרה לכפייה של סגנון יחיד, הריאליזם הסוציאליסטי.

הקומוניזם והעולם השלישי

חבר הנהגת מק"י ויו"ר מכון אמיל תומא למחקרים פלסטיניים וישראליים, עיסאם מח'ול, נשא דברים על השפעתה של מהפכת אוקטובר על הפריפריות הקפיטליסטיות, קרי הקולוניות. מאבקים אנטיקולוניאליים, שנתפסו קודם כעניינים מקומיים בלבד, הובנו לפתע כבעלי משמעות גלובלית. זאת בשל הופעת ברה"מ כגורם בינלאומי בעל אופי אחר, אשר מייצג ערכים מהפכניים ומציע אלטרנטיבה פוליטית וסיוע ממשי לעמים המדוכאים.

האימפריות שניצחו במלחמת העולם הראשונה ראו במזרח התיכון שלל לחלוקה ביניהן. המהפכה, מצידה, חשפה את הסכמי סייקספיקו הסודיים שניסחו נציגים ממשרדי החוץ של בריטניה ושל צרפת. לדברי מח'ול, את התנועה הציונית יש לראות לא רק כתוצר של המצב החברתי של היהודים באירופה וכשבויה בפרספקטיבה האירופוצנטרית, אלא כשותפה מלאה בפרויקט האימפריאלי.

המהפכה – אתגר לימינו

תחת כותרת זו התייחס ח"כ דב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת) לטענה הנפוצה, כי מהפכת אוקטובר הייתה מועדת לכישלון מלכתחילה: "ראשית, למהפכה היו הישגים חשובים רבים בברה"מ ומחוצה לה, הישגים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. שנית, יש להבין את התנועה הסוציאליסטית כמחויבת לגבשק הצעות קונקרטיות לשיפור המצב אשר עונות על צרכי האנשים, נגזרות מחזונה ומקדמות אותו".

לדברי ח"כ חנין, הלקח העיקרי מן המהפכה הוא שהקפיטליזם הגיע לסוף דרכו. לכן, הסוציאליזם עודנו אקטואלי. "הסוציאליזם הוא שלילה של הקפיטליזם: שחרור בני האדם מן המשטר הקפיטליסטי, ומהלוגיקה המתמקדת ברווחי הון ולא בצרכי האדם. כל מהלך של שחרור הוא מהלך סוציאליסטי. החברה המשוחררת היא האופק, וכל צעד בכיוון שלה הוא חשוב. החברה הסוציאליסטית היא אמנם אלטרנטיבה כוללת, אך כל צעד חלקי בכיוון תורם לקידומה וממלא צרכים ממשיים של בני אדם", הדגיש.

150 שנה ל"קפיטל"

פרופ' גדעון פרוידנטל התייחס במהלך כנס מרקס לספרו של קרל מרקס "הקפיטל", שראה אור בשנת 1867. לדבריו, "מעמדו הקנוני של 'הקפיטל' מובטח בזכות השפעתו על התפתחות מדעי החברה, בעיקר במאה ה-20, ועל הסוציאלדמוקרטיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

"הספר ממלא תפקיד מעצב גם כיום, הודות למבנהו המופתי: הוא מבוסס על מספר קטן של מושגי יסוד (למשל, מושג הסחורה), אשר מושרשים בהתנסות היומיומית ונתפשים כמובנים מאליהם, ומבאר את העולם החברתי הקיים ואת הידע שלנו עליו. בניגוד לטענה הרווחת, העולם החברתי לא השתנה באופן מהפכני מאז אמצע המאה ה-19. לפיכך, נותרה בעינה הרלוונטיות של המסגרת המושגית שמציע מרקס בספרו".

עודד גולדרייך

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב