"ראש הממשלה אוהב אותנו על הקצה. לא פה ולא שם. אף פעם לא יודעים בדיוק איפה עומדים, לאן הולכים, מה יהיה מחר. […] כמה שיותר מעורפל, כמה שיותר אפל, ככה טוב יותר. בנימין נתניהו אוהב אותנו דרוכים", כך כתב יאיר אסולין ב"הארץ" (24.11) בעקבות הופעותיו האחרונות של נתניהו בתדרוכים לתקשורת, בהם השתתפו עיתונאים כתפאורה בלבד.
על המניפולציות של נתניהו הוסיף הפרשן עוזי בנזימן ב"עין השביעית" (21.11): "פה ושם אמנם נמתחה ביקורת בתקשורת על גרסתו של נתניהו ואמינותה, אבל קריאת התיגר העקרונית המתבקשת אינה נשמעת. והרי רה"מ מציג לציבור תפישה מתנשאת לפיה רק לו הזכות והיכולת לראות את תמונת המצב המדינית–ביטחונית במלואה".
עוד הוסיף בנזימן: "נתניהו אומר, עליכם לסמוך עליי; חזקה עלי שאני יודע להוביל את המדינה לחוף מבטחים; אל תפריעו לי במשימתי הקדושה ברעשי רקע (למשל, ויכוחים פוליטיים או אידיאולוגיים). ראש הממשלה תופש את עצמו כשליט–על יודע–כל שזכותו לשמור לעצמו את מלוא המידע הנוגע לניהול ענייניה המדיניים והביטחוניים של המדינה, ובכלל זה קבלת החלטה לצאת למלחמה".
ערוצי הטלוויזיה וכלי התקשורת הממסדיים נטו ליישר קו עם נתניהו. קביעתו של נתניהו, לפיה "אנו נמצאים באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר, ובזמן כזה לא הולכים לבחירות" לא אותגרה כמעט כלל. מה מתכננים נתניהו, בנט ושקד שאינם יכולים לספר לנו? בעזה, בלבנון, בסוריה או באיראן? מדוע לא הוצגה שאלה זו? השר גלעד ארדן היה הראשון לרמוז על הכיוון, כשטען בשבוע שעבר (21.11) בוועידת "ג'רוזלם פוסט" כי "ישראל קרובה מתמיד לשליטה ברצועת עזה".
ואולם, לא כל התקשורת הממסדית התקרנפה. אורי משגב ב"הארץ" (22.11) כתב כי ישנה סיבה לדאגה. לדבריו, לנתניהו יש היסטוריה של אישור פעולות מסוכנות ומופקרות, שסיבכו את ישראל עמוקות וגבו מחיר יקר. כך היה בפתיחת מנהרת הכותל, בניסיון החיסול של חאלד משעל, במופע הראווה שבו הוכתר כגיבור לאומי מאבטח ישראלי שירה למוות באזרח ירדני, בתקיפות חוזרות בסוריה, שהובילו לבסוף להפלת מטוס רוסי, וכן החודש בחאן יונס.
"זה דפוס חוזר, בעייתי ומסוכן. כעת הסכנה גדולה מתמיד. נתניהו, כשגבו אל הקיר, מאוגף מימין על ידי בנט וליברמן, נלחץ בידי ציבור ממורמר החולם בהקיץ על 'הכרעה' ו'הרתעה', מאוים מירידה בסקרים, שקוע עד צוואר בחקירות פליליות הסוגרות עליו ועל מקורביו – עלול לתת בקרוב אור ירוק לעוד פעולה הרפתקנית בלבנון או בגולן", מסכם משגב. אסולין, בדומה לו, סבור כי "כשמסתכלים על המצב של בתי החולים או העובדים הסוציאליים או הקיצוץ האחרון בתקציב או הנכים, מבינים שהאינטרס העליון של השלטון – לשמר את הכל כפי שהוא".
ולפיכך, האינטרס העליון של אזרחי ישראל הוא לשנות את המציאות ולהפיל את שלטון הימין הדורסני מהר ככל האפשר. ועד הבחירות, כשכיסאו של נתניהו מתערער, כאשר חקירותיו שוב בכותרות, וכשהרוב הפרלמנטרי של קואליציית הימין מוטל בספק, אל לנו להתבלבל. עלינו להיות ערוכים ולהתנגד ל"מלחמות ברירה" שנתניהו ושאר השרים מחרחרי המלחמה כבר רומזים על בואן.
