ממשלת הימין אמורה לאשר בקרוב את הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה. כצפוי, איש מהשרים לא ישאל אם יש חלופה לקיצוץ הרוחבי, או אולי יש מקורות מימון נוספים לגירעון. כבר בשבוע שעבר פרסם משרד האוצר את מה שכינה "רצף הצעדים כדי להפחית את הגירעון בתקציב". הצעדים ייפרסו על פני שלוש שנים, והם רחוקים מלקרב את הממשלה ליעד הגירעון בתקציב שהציבה לעצמה, בגובה 2.5%-3%, בשנים אלה. מטרת הצעדים הנוכחיים היא להפחית את הגירעון החזוי ב-0.2% בלבד.
החלטת הממשלה משמעותה מלכוד מובנה כלפי כל ממשלה עתידית. במילים אחרות: הממשלה מחליטה כעת שממשלה עתידית תבצע את מדיניות הממשלה היוצאת, שאגב היא ממשלת מעבר. באוצר מבינים היטב שממשלה עתידית בראשות נתניהו, ממשלה עתידית בראשות גנץ (יחד עם שותפו שר האוצר הכושל לשעבר יאיר לפיד) או ממשלת "אחדות לאומית" יבצעו בדיוק אותה מדיניות ניאו–ליברלית.
התכנית שהציג משרד האוצר בישיבת הממשלה מדברת על קיצוץ רוחבי בתקציב כלל משרדי הממשלה, בגובה של 1.15 מיליארד שקל, שיתבצע כבר השנה. הקיצוץ נועד ברובו להזרמת כספים לצבא עקב מה שהגדירו באוצר "בעיה ביטחונית חסויה". כמו כן, שליש מסך הקיצוץ (כ-350 מיליון שקל) נועד להמשך סבסוד הרפורמה בצהרונים שעליה הכריז שר האוצר משה כחלון לפני שנתיים.
אמאל'ה: "בעיה ביטחונית חסויה"
הסיפור בדבר "בעיה ביטחונית חסויה" הוא קלאסי. בכל שנה ובכל תקציב יש "בעיות ביטחוניות", "איומים חדשים", "הצטיידות האויב במערכות נשק חדישות" ושאר ירקות. תירוצים אלה נועדו להצדיק תוספת גדולה לתקציב הצבאי, המחייבת מדיניות של הידוק החגורה. איש לא שואל לאן הולך הכסף (ששש… זה עניין סודי–ביטחוני!).
סביר להניח, כי גם מפלגת הגנרלים כחול לבן תתמוך בחדווה בתוספת הקבועה והסמויה לתקציב הביטחון. אשר לסבסוד הצהרונים, כאן המסר הוא בבחינת "תגידו תודה" (כי ערב בחירות אנו חושבים גם על מצוקתם של ההורים בקיץ).
לפי תכנית האוצר, ב-2020 יכלול תקציב המדינה קיצוץ רוחבי בתקציב משרדי הממשלה בגובה 3.15 מיליארד שקלים, וב-2021 יסתכם הקיצוץ ב-2.75 מיליארד שקל.
באוצר מסרו, כי "ההכרזה על הקיצוץ בשנים 2021-2020 נובעת מפיזור הכנסת ויציאה לבחירות". יוצא, שאילולא מערכת הבחירות, האוצר היה כולל את תכנית הקיצוץ לשנים הבאות בתקציב שהיה מציג לממשלה בחודש יולי, תוך ניסיון לאשרו עד לסוף 2019. עם זאת, "תקופת המעבר מגבילה את ביצוע הצעדים שהאוצר היה מעוניין לעשות כדי לצמצם פערים, לאור היעדר היכולת לבצע את הליכי החקיקה הנדרשים לצורך זה".
לפי האוצר, מיסוי חברות ענק בינלאומיות הפועלות בישראל, דוגמת גוגל או פייסבוק – צעד שיכול היה לצמצם את הגירעון – "כרוך במהלך חקיקה שאינו אפשרי בימים אלו". כמובן שיש לקרוא משפט זה כך: "אני לא יכול כי אני לא רוצה".
הרי יש מהלכי חקיקה דחופים שניתן לקדם ואף מקודמים בימים אלה – כמו הארכת מצב החירום במדינת ישראל הנמשך מאז הקמת המדינה. השאלה המרכזית היא, מדוע קיצוץ רוחבי (קרי גם בבריאות, גם בחינוך, גם בסביבה). התשובה פשוטה: ממשלת הימין פועלת לפי סדר עדיפויות ברור: לצמצם את נתח החברה והרווחה בתקציב המדינה.
נתניהו מוביל זה שנים מדיניות של "מדינה קטנה", שמטרתה ליטול כספים שעשויים היו לשמש את המדינה לפיתוח כלכלי ולמימון שירותים חברתיים – ולהעבירם לשליטת התאגידים הגדולים. מדיניות זו מצדדת בצמצום התקציב ככל האפשר. היא באה לידי ביטוי בפטנטים שונים ובהם קביעה של כללים פיסקליים המגבילים את ההוצאה הציבורית מצד אחד, ואת הדיון הציבורי בתקציב מצד שני; בין אם במסגרת הגבלת הצעות חוק פרטיות הכרוכות בהוצאה תקציבית משמעותית, ובין אם במסגרת ביטול הדיון השנתי בתקציב באמצעות קביעת תקציב דו–שנתי. לתופעה זו קוראים "קפיטליזם ניאו–ליברלי". יש להילחם בה עד חורמה.
הפתעה: אפשר לגבות הרבה יותר מסים
שיעור מס החברות, שבשנות ה-80 של המאה ה-20 עמד על למעלה מ-60%, הופחת בהדרגה לשיעור של 35% ב-1996 ולשיעור של 25% ב-2010.
ממשלת הימין רצתה להפחיתו עוד (ל-20%), אולם ב-2012 הוחלט, בעקבות המחאה החברתית ההמונית, להקפיא את ההפחתה ולהותיר את שיעור המס על 25%. ב-2017 הוא ירד לשיעור של 24% ואשתקד המשיך לרדת (23%). מס החברות בישראל הוא עתה נמוך יותר אפילו משיעור מס החברות בארה"ב תחת ממשל טרמאפ.
הודות לשר האוצר "החברתי" משה כחלון, למן 2016 זכאיות חברות היי–טק (רובן בבעלות זרה) בהטבות מס: במסגרתן הן משלמות שיעור מס של 12% (ו-6% לחברות ענק), ובעליהן משלמים מס מופחת של 4% על דיבידנדים שימשכו. חברות מוטות–ייצוא זכאיות לשלם מס מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון בשיעור של 7.5% (בפריפריה) או 16% (במרכז). ובדומה לחברות היי–טק, גם בעלי המניות בחברות אלה נהנים מתשלום מס מופחת על דיבידנדים, בשיעור של 20% בלבד.
לפי מרכז אדוה, "אפשר להגדיל את קופת האוצר באמצעות העלאה של מס החברות. אלא שהשיעורים הנ"ל אינם השיעורים הנגבים בפועל, במיוחד כאשר מדובר בתאגידים רב–לאומיים גדולים: אלה משלמים פחות הן בעקבות הנחות הקבועות בחוק, דוגמת החוק לעידוד השקעות הון, המעניק הנחות מס ואף פטור ממס על השקעות באזורי עדיפות לאומית, והן בעקבות משא ומתן ישיר עם רשויות המס, תוך שימוש באיום שאם לא יקבלו הנחות יעבירו את פעילותם לארצות אחרות".
יש להוסיף, כי תאגידים רב–לאומיים יודעים לחלק את רווחיהם בין מפעליהם בארצות השונות כך שהמס שהם משלמים בכל ארץ הוא נמוך ביותר. לפי דיווחים בתקשורת, מס החברות של חברת טבע במשך שנים היה רק 0.3% מרווחיה, ושל חברת אינטל ישראל – רק 5%. הרווחים הגדולים מועברים למקלטי מס, כלומר למדינות בהן שיעור המס נמוך ביותר או אפסי.
אפרים דוידי
