כלכלת כיבוש וקפיטליזם: אחד העסקים המשתלמים ביותר לבורגנות הישראלית

פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, הגנרל הפרוסי הנחשב מייסד תורת הלחימה המודרנית, טען בתחילת המאה התשעעשרה: "המלחמה היא הפוליטיקה – אבל באמצעים אחרים". בתחילת המאה העשרים ואחת אפשר להוסיף: "הכיבוש הוא הכלכלה (הקפיטליסטית) – אבל באמצעים אחרים". מאז יוני 1967 וכיבוש השטחים הפלסטיניים, ישראל רואה במשק הפלסטיני חצר אחורית שלה (ראו קשריה הכלכליים של ארצותהברית עם מקסיקו במאה השנים האחרונות).

2017-05-31_171645

בתום מלחמת "ששת הימים" שבוי המשק הפלסטיני בידי ישראל, כפי שהגדירו זאת כלכלנים ישראלים. הפרויקט הקולוניאליקפיטליסטי הישראלי שהחל ב-1967 נמשך עד ימינו, ואף חצה ללא פגע את השינויים העמוקים שהתחוללו במשק הישראלי במרוצת השנים: משק קפיטליסטיממלכתי עד 1985, שהיה לאחר מכן למשק קפיטליסטי נאוליברלי, הקשור קשר בלינותק בקפיטליזם הגלובלי.

מאפייניו של הכיבוש הכלכלי של השטחים:

(1) השתלטות על קרקעות במגוון צורות: הקמת התנחלויות, הכרזה על "קרקעות מדינה", הגדרה כ"שטחי אימונים", גידור שמורות טבע ותיחום אתרים ארכיאולוגיים, בנייה של חומת ההפרדה, תשתיות ומחנות צבא.

(2) מניעת קשר ישיר של המשק הפלסטיני עם שווקים בחו"ל באמצעות "מעטפת מכס" אחידה השולטת בייצוא

ובייבוא דרך גשרי הירדן (הנמצאים בשליטה ישראלית) או באמצעות נמלי אשדוד וחיפה.

(3) ניצול כוח האדם הפלסטיני, שהוא כוח עבודה "גמיש" במיוחד: ללא זכויות, ללא התאגדות מקצועית, ללא הגנה של החוק ושל מנגנוני האכיפה שלו. כוח העבודה הזה מועסק בישראל לרוב בענפי משק עתירי ידיים עובדות וברמות שכר נמוכות במיוחד. פועלים פלסטינים מנוצלים בידי מעסיקיהם הישראלים הן בשטח ישראל והן באזורי התעשייה בהתנחלויות.

(4) מניעת פיתוח התעשייה הפלסטינית: במשך שנות הכיבוש דאג הממשל הצבאי להנמכת קומתה של התעשייה הפלסטינית ובכך שימש זרוע ארוכה של בעלי ההון הישראלים שחששו מתחרות. "החסמים לתיעוש הפלסטיני הם רבים […] אך מדיניות הכיבוש, הכלכלה והצבא של ישראל היו למחסומים העיקריים העומדים בפני פיתוח התעשייה" קבע חוקר פלסטיני

(5) השתלטות על המים ועל מקורות המים.

(6) מניעת פיתוח של מוסדות פיננסיים פלסטיניים לפני הסכמי אוסלו ופריז, ואחריהם – מניעת התפתחות של מוסדות פיננסיים ושל ריבונות מוניטרית פלסטינית, כולל איהנפקת מטבע פלסטיני.

אם כן, במרוצת השנים התבססו היחסים בין המשק הישראלי למשק הפלסטיני על הנוסחה הקולוניאלית, לפיה הכוח הכובש נהנה מכל הזכויות ועל הנכבש מוטלות כל החובות הכלכליות. יתרון כוחני זה הופך את הכיבוש לעסק משתלם במיוחד עבור שורה ארוכה של בעלי הון, בנקים, מעסיקים ישראלים גדולים, בינוניים וקטנים, תעשיינים (הרואים במשק הפלסטיני שוק חשוב לתוצרתם), חקלאים וקבוצה מצומצמת של בעלי הון פלסטינים שתפקידם "לתווך" בין המשקים.

רבים בישראל תוהים מדוע קשה כל כך לסיים את הכיבוש. מתברר שלכיבוש ארוך כל כך – חמישים שנה – יש השלכות גם על המבנה החברתי הישראלי. נוצרה שותפות אינטרסים בין חברות בנייה (הבונות בהתנחלויות), בנקים (המעניקים הלוואות ומשכנתאות), קבלנים קטנים, מתנחלים, קיבוצים, חברות מזון ואף תעשיות נשק פרטיות וממלכתיות (הרואות בכיבוש "הזדמנות פז לנסות את הכלים"). זו מסה קריטית של מעסיקים ישראלים המאוחדים סביב האינטרס הכלכלימעמדי בהמשך הכיבוש.

הסכמי אוסלו, ובמיוחד פרוטוקול פריז הכלכלי, שנחתמו בין ממשלת ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1994, לא שינו את הנוסחה. הנשיא לשעבר שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה דאז, קבע כי "אנו לא מעוניינים בשלום של דגלים, אלא בשלום של שווקים", קרי: לא חשוב לישראל אם יונפו דגלים פלסטיניים ברחבי הגדה או רצועת עזה, ובלבד שנשמור על היחסים הכלכליים הקולוניאליים.

ישראל מונעת קביעת גבול כלכלי בינה לבין הרשות הפלסטינית, מהלך שהיה מעניק לרשות סממן מובהק של ריבונות והיה יוצר תקדים מחייב לקראת הסדר של קבע. לרשות הפלסטינית לא הייתה ברירה אלא לקבל את המודל עליו הוסכם בסופו של דבר בפרוטוקול פריז, שכן ישראל התנתה את המשך הכניסה של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי בקבלתו. זאת, שעה שהרשות הפלסטינית לא יכלה לספק בתחומה מקומות תעסוקה חלופיים לאותם עשרות אלפי עובדים שהועסקו בישראל.

יצוין שהיחסים הכלכליים שעוצבו בפרוטוקול פריז הבליטו את פער העוצמה, שהתקיים מלכתחילה, בין ישראל הקפיטליסטית החזקה לבין הרשות הפלסטינית הפריפריאלית והתלויה בטבורה במשק הישראלי. פער זה בא לידי ביטוי בולט בשנים הראשונות ליישומו בכמה תחומים.

איחוד המכס הכלול בהסכם נתן לישראל שליטה בלעדית על הגבולות החיצוניים ועל גביית מסי הייבוא והמע"מ. שליטה זו מעניקה לישראל אפשרות לעכב את העברת המסים שגבתה עבור הרשות הפלסטינית, או לאיים בכך כאמצעי לחץ וענישה. ישראל נקטה צעד זה פעמים מספר מאז נחתם ההסכם ובדרך זו פגעה קשות ביכולת התפקוד של המערכות הציבוריות בשטחים.

על פי ההסכם, הסחר הפלסטיני עם העולם ימשיך להתנהל דרך נמלי הים והתעופה הישראליים, או דרך מעברי הגבול המחברים את הרשות הפלסטינית עם מצרים וירדן וגם בהם שולטת ישראל. תלות זו של הפלסטינים בקבלת אישור ישראלי לקיום המסחר גורמת נזקים אדירים לכלכלה הפלסטינית בכל פעם שישראל מטילה סגר מוחלט על השטחים ומבטלת את כל האישורים, כפי שקרה בתדירות גבוהה מאז אמצע שנות התשעים. איחוד המכס, הכולל התחייבות לזרם חופשי של עובדים, לא מנע מישראל לאסור במפורש על כניסת עובדים לתחומה. מאז נחתם ההסכם הטילה ישראל לא אחת סגר מוחלט על השטחים לתקופות ממושכות והגבילה את מספר הפועלים הרשאים להיכנס לישראל. מדיניות זו גרמה לצמצום ניכר בהכנסות של האוכלוסייה הפלסטינית מעבודה בישראל ולעלייה ניכרת בעוני ובאבטלה.

מסגרת היחסים הכלכליים בין שני הצדדים, כפי שנקבעה בהסכם פריז, נותרה על כנה עד היום, גם לאחר אינתיפאדת אלאקצא שפרצה באוקטובר 2000, וגם לאחר ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה באוגוסט 2005. ביולי 2012 נחתם הסכם חדש בין ישראל לרשות הפלסטינית, המבוסס על פרוטוקול פריז. ההסכם לא שינה דבר בשליטה הישראלית בכלכלה.

המאמר, שפורסם בגיליון "זו הדרך" האחרון, כלול באסופה "50 מושגים, עדויות וייצוגים של כיבוש" – אינדקס מושגים, עדויות וייצוגים ביקורתי שראה אור לאחרונה, לקראת השנה החמישים לכיבוש. האסופה כוללת 50 מושגים, שנכתבו בידי מגוון כותבים, ו-50 עדויות אחת מכל שנה מאז 1967. השקת האסופה תתקיים, עם משתתפיה, ברחבי הארץ.

בתל אביב ההשקה תיערך בחסות "זו הדרך" ביום חמישי 8 בינוי, בשעה 20:30 בגדה השמאלית, רח' אחד העם 70. בהשתתפות האדריכלית אפרת כהןבר ("ירושלים המזרחית"), עסאם מח'ול ("אינתיפאדה"), ד"ר מנוחין (עורך האסופה, "חיסולים"), זיו שטהל ("קרקעות"), מנחה: אפרים דוידי ("כלכלת כיבוש וקפיטליזם").