מאז השביתה הכללית המוצלחת בת 4 השעות (17.12.2017), מתנהל המאבק של עובדי טבע בהילוך סרק. אמנם, נמשכה התבצרות העובדים במפעל אחד בירושלים הצפוי לסגירה (במפעל הירושלמי השני בו העובדים חברים בהסתדרות הלאומית המאבק ננטש), נערכו משמרות מחאה קטנות מול בתיהם של חברי הדירקטוריון של התאגיד בישראל, ואף התקיימו "אספות הסברה" במפעלים השונים. אך דומה כי המאבק אינו מצליח להתרומם.
כצפוי, מנכ"ל טבע החדש, קאר שולץ (ההוא שנוסע ביגואר, בעלי הדירה ביפו שמחירה 7 מיליון דולר ושקיבל מטבע מענק בסך 20 מיליון דולר), ממשיך להתייחס בביטול לדעת הקהל, לשרי הממשלה, לעובדיו ובעיקר להסתדרות.
הפגנת עובדי טבע בירושלים (צילום: ההסתדרות)
לא ברור מדוע אין ההסתדרות מנסה להפעיל את כוחה הארגוני הגדול על מנת לכופף את המכופפים, ולמנוע סגירת מפעלים ופיטורי עובדים. נכון, קשה להגן על מקום עבודתם של 1,700 עובדי טבע כאשר מסכימים לפיטורי 3,000 עובדים מחברת החשמל (ר' עמוד השער בגיליון "זו הדרך" הקרוב). אבל בשיחות עם נציגי העובדים, שטרם נמסרה להם רשימת המפוטרים, עולה כי הם מוכנים להמשיך ולהיאבק. וכאן עולות שתי נקודות מרכזיות: חשיבות המאבק ויעדיו.
החשיבות הפוליטית–מעמדית של המערכה
מאבק עובדי טבע נערך בתנאיי ממשלה ימנית קיצונית, המקדמת מדיניות ניאו–ליברלית אכזרית. לא יעזרו כל המילים בדבר שר האוצר "החברתי". משה כחלון משרת את האינטרסים של בעלי ההון. בנימין נתניהו ויתר השרים אינם שונים ממנו. ואולם, זו גם ממשלה בדמדומיה, לחיצה ולחוצה. קרי, זה הרגע המתאים לנהל מאבק ציבורי פוליטי–מעמדי שיכול לשאת פרי. ככל שתהיה המערכה פוליטית יותר ואופוזיציונית יותר, כך תשתדל הממשלה לקדם ולו מהלכים חלקיים על מנת לפתור את המשבר.
חשוב לא פחות: עם ההכרזה על תכנית הפיטורים ההמוניים, הודיעו מעסיקים נוספים אף הם על תכניות דומות: חברת ECI (100 מתוך 800 עובדים), סופר–פארם (1,300 דיילות יופי), מעונות חסות הנוער (300 מועסקים) וכמובן חברת החשמל הממלכתית. כך ש"מקרה טבע" הפך מקרה מבחן עבור העבודה המאורגנת בישראל.
מהם יעדי המאבק?
זוהי השאלה המרכזית: מה רוצים להשיג? הממשלה מגמגמת וטוענת כי "אין לסגור מפעלים בירושלים", אבל עושה כל שביכולתה כדי להקל על סגירת המפעלים, לרבות הענקת סובסידיות (כן, שוב סובסידיות!) למעסיקים כדי "לקלוט את המפוטרים מטבע".
וההסתדרות, מה זו מחפשת? לא ברור כלל. היו"ר, אבי ניסנקורן, טען כי "יש לצמצם ככל האפשר את מספר המפוטרים". אבל למה לצמצם, ולא להילחם כדי למנוע ולו מפוטר אחד? מדוע מתיישרת ההסתדרות עם ההיגיון הקפיטליסטי, לפיו במקרה של כישלון עסקי העובדים הם אלה המשלמים את המחיר?
מק"י וחד"ש הציעו פתרון מעשי למשבר בטבע: הלאמת המפעלים והעברת הניהול לעובדיהם. המדינה כבר "שילמה" את עלות ההלאמה כמה וכמה פעמים. גם יו"ר ההסתדרות לשעבר, ח"כ עמיר פרץ (המחנה הציוני), הציע פתרון משלו. הוא הציע להלאים את טבע, כדי להפריט אותה שוב במועד מאוחר יותר. אבל זה "פתרון" שלא יפתור דבר.
בלא יעדים ברורים, וכאשר ההסתדרות אינה אופוזיציה אמתית לממשלת ההון, קשה עד מאוד לנהל מאבק עקבי. על כך אני מלין. לעובדי טבע מגיע עתיד טוב יותר מאשר המתנה בתור בלשכת התעסוקה.
אפרים דוידי
