האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד החלטת שרת המשפטים איילת שקד להטיל אגרות על בקשות בכתב (בקשות ביניים) בהליכים אזרחיים. האגרה היא בשיעור של 35 שקל לכל בקשה. התקנות קודמו על ידי הנהלת בתי המשפט במשך למעלה מעשור. פעמיים בעבר בלמו חברי הכנסת את אישור התקנות בטענה של פגיעה במתדיינים מעוטי אמצעים, אך ביוני האחרון אושרו התקנות, והן ייכנסו לתוקף במארס. שרת המשפטים נדרשה להגיב לבקשה לצו ביניים למנוע הטלת אגרות עד הכרעה בעתירה.

הטענה המרכזית של השרה היא כי הטלת אגרה תפחית את מספר בקשות הביניים, ובעיקר בקשות הסרק. לטענתה, מספר בקשות הביניים בהליכים אזרחיים עלה מחמש בקשות בממוצע לתיק בשנת 2010 – לשמונה בקשות לתיק בשנת 2016.

בעתירה נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין הטלת אגרות על בקשות ביניים לבין צמצום בקשות הסרק, וכי הטלת האגרות מבוססת על הנחות המנוגדות לשכל הישר, ולא על נתונים או מחקרים. עוד נטען כי אם תהיה לאגרות השפעה על התנהלות הצדדים, הרי שהאגרות יכבידו באופן לא שוויוני על צד מועט אמצעים אך לא ישפיעו על צד חזק, כמו בנק, חברת ביטוח או תאגיד. צד מועט אמצעים עשוי לוותר גם על בקשות ענייניות הדרושות למימוש זכויותיו הדיוניות, והאגרות יפגעו במימוש זכות הגישה לערכאות. לעומת זאת, האגרה לא תהווה שיקול כלשהו לצד בעל אמצעים בניהול המשפט. לכן טענה האגודה לזכויות האזרח כי יש פה פגיעה מסוכנת ותקדימית בזכות לשוויון בהליך בין הצדדים, וכי מדובר באמצעי פסול.

עוד נטען בעתירה כי התקנות לא מידתיות, וכי דווקא הוצאות משפט הן הכלי ההולם להפחתת בקשות סרק. כמו כן נטען כי עדיף לא לאפשר הגשת בקשות כלשהן מאשר להתנות אותן באגרה, וכי אם עיקר הבעיה היא בדחיית דיונים, אז ניתן לנקוט אמצעים לצמצמם בלי להטיל אגרה כללית על בקשות ביניים. מהלך זה קדם למהלך נוסף של שקד שעורר ביקורת ציבורית – הטלת אגרות על תובענות ייצוגיות, צעד שגם לו התנגדה האגודה לזכויות האזרח.

עורכי הדין גיל גן–מור ודבי גילד–חיו, מהאגודה לזכויות האזרח, שהגישו את העתירה מסרו: "כולם רוצים בתי משפט יעילים, אך שרת המשפטים והנהלת בתי המשפט, שאמורים להוות דוגמה להתנהלות מנהלית תקינה, הטילו על ציבור המתדיינים אגרות בשיעור של כמאה מיליון שקל בשנה בלי שיש בידם ולו מחקר אחד המצביע על קשר בין הטלת האגרות להשגת יעילות מערכת המשפט. בהטלת האגרות הן פגעו באחד העקרונות המקודשים ביותר בכל מערכת משפטית – השוויון בין שני צדדים להליך. כדי שמערכת הצדק תהיה ניטרלית ואובייקטיבית עליה לנטרל את השפעת ההון שיש לצדדים על תוצאת ההליך, ואילו התקנות עושות בדיוק ההפך – הן מרעות את מצבו של מתדיין מועט אמצעים, שגם כך נתקל בחסמים רבים במימוש זכות הגישה לערכאות. בעוד שמתדיינים מעוטי אמצעים, שחלקם לא מיוצגים, יוותרו על הגשת בקשות חיוניות, מישהו באמת חושב שחברת הביטוח או תאגיד שעומדים מולם יחשבו פעמיים האם להגיש בקשת ביניים בגלל כמה עשרות שקלים? זה אבסורד".