המשבר סביב עבודות התשתית ברכבת בשבת, שפרץ בסוף השבוע האחרון כהמשך למאבק פוליטי בין נתניהו לשר התחבורה ישראל כץ, הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות למידה בה ממשלת נתניהו זו, כמו קודמותיה ואפילו יותר, לא מתעניינת ברווחת התושבים. הפלונטר הפוליטי, אליו נקלעו גם מנהיגי הסיעות החרדיות תחת לחץ העיתונות המגזרית הרודפת אחרי סקופים כמו חילול שבת, הצליח לפגוע ברבבות ישראלים המשתמשים ברכבת ישראל, ובבעלי המכוניות הפרטיות שנתקעו בפקקים יוצאי דופן. כל זאת, ללא כל ניסיון כן למנוע את הפגיעה.
מבחינת נתניהו נראה כי העניין אינו אפילו ב"הישרדות פוליטית" – הרי ישראל כץ לא מייצג איום אמיתי על ראש הממשלה, ודאי לא לעומת גדעון סער ומשה 'בוגי' יעלון, מהם כבר הספיק להיפטר. הרושם המתקבל מהשתלשלות העניינים הוא של אדם שאינו מפחד כלל לגבי תפקידו ומעמדו. אם היה לו אכפת, אם היה חושש למעמדו, לא היה מעז להתנהל בכזאת רשלנות.
ראוי לבחון את המשבר האחרון כחלק ממהלך כולל של נתניהו, בו הוא מכפיף את מנגנוני המדינה לאינטרסים האישיים שלו ושל מקורביו. נראה כי המדינה הופכת יותר ויותר לסוג של 'עסק משפחתי' פטרנליסטי, שבעליו הוא ראש הממשלה. באופן תמנוני ביותר, נתניהו כבר מנהל בפועל לפחות שני כלי תקשורת מרכזיים ('ישראל היום' דרך פטרונו הישיר אדלסון; 'וואלה!' דרך מקורבו שאול אלוביץ'), וזוכה בתמיכה גורפת מעיתונאי בית בעוד מספר ערוצי תקשורת. לזה יש להוסיף מינוי מקורבים, או לכל הפחות בעלי ברית פוליטיים, של ראש הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (מנדלבליט, שהיה מזכיר הממשלה עד לאחרונה), המפכ"ל (אלשיך, שזכה בהבטחה לניהול השב"כ אחרי תפקידו הנוכחי), ועוד רבים בכל מנגנוני המדינה. וכמובן – הטבות המס לתאגידי ענק ואילי הון, איתם עומד נתניהו בקשר ישיר.
פרשת הרכבת מצטרפת למהלך זה שכותרתו היא עמדת "אני ואפסי עוד", שמפגין נתניהו יותר ויותר עם כל חודש נוסף בתפקידו. מבחינת ראש הממשלה, אם יש סתירה בין הדרישות המסורתיות של הפוליטיקאים החרדים לבין האינטרס הציבורי, הוא פשוט יעשה את מה שקל ופשוט לו יותר. זה לא כי הוא 'לחיץ'; פשוט לא אכפת לו – כל העניינים האלה הם זוטות לעומת המשימות ההיסטוריות, שעבורן הוא נמשח לתפקידו, בסרט שמתנגן בראשו.
אופוזיציה מורעלת
ועם מתנה כזאת לאופוזיציה, איך אפשר לקלקל? ובכן, לפיד והרצוג הצליחו. במקום להתרכז בשאלת התחבורה הציבורית כמשאב חברתי מרכזי, במקום להסביר את הסחרור הפוליטי הקטנוני בתוך הליכוד, שהוביל למשבר אשר איים לשתק מדינה שלמה, בחרו לפיד והרצוג – גם במקרה זה – לנסות להראות את מידת המיליטריזם שלהם.
תגובותיהם של שני חקייני נתניהו התרכזו בחיילי צה"ל שלא יצליחו להגיע לבסיסיהם. חיילים הם אמנם קבוצת נוסעים מרכזית, ולמדינה יש אחריות ליכולת שלהם להגיע לבסיסיהם, בעיקר בפתח שבוע חדש. אך לפי התבטאויותיהם של חקייני ביבי באופוזיציה, נשמע שפרשת הרכבות היא בראש ובראשונה עניין ביטחוני-צה"לי.
לפי לפיד והרצוג, אין סתם אזרחים שמתניידים בתחבורה ציבורית, או שלא יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי. אין סטודנטים, קשישים, עובדים ופשוט עניים המשתמשים ברכבת כי זו האופציה היחידה שלהם. מבחינת יושבי ראש 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד': תחבורה ציבורית = חיילי צה"ל. לא יותר ולא פחות.
כץ, נתניהו וראש עיריית ירושלים ניר ברקת חונכים מחלף על שם אביו של נתניהו, בן-ציון, ב-2013 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)
למי מועיל ללכת ראש בראש עם החרדים?
המאבק סביב תחבורה ציבורית בשבת כדרישה חברתית וסביבתית קריטית ודחופה, אינו צריך להתנהל באופן שמחריף את האנטגוניזם בין חרדים לחילונים. הדגשה של סתירה זו כמעט תמיד משחקת לידי ההון ולידי הימין, המנצלים אנטי-חרדיות של 'השמאל' הליברלי כדי לפלג ולשלוט.
לגבי השבת, יש להדגיש את האספקטים החברתיים של שירותים ציבוריים הפועלים בה, ולא של עסקים מסחריים. עלינו להכיר בכך שההנהגה החרדית צריכה כל מיני 'סידורים' כדי שלא לקחת חלק בחילול שבת. להרבה חילונים אולי זה נראה מגוחך או 'פרימיטיבי', אך זו המציאות במקום בו אנחנו חיים. אנחנו הרי לא נגרום לחרדים להפסיק להיות חרדים. להתנשאות כלפי חרדים אין מקום במאבקים שמאליים. בהתחשב בעבר, החרדים הם עדיין שותף פוטנציאלי לשמאל, מפני שהם עוד אחת מהקהילות המוחלשות בישראל, בה טמון פוטנציאל להתנגדות למשטר.
לכן, המאבק בנושא תחבורה ציבורית בשבת צריך להתרכז בעיריות ובדרכים עוקפות אחרות, איתן יוכלו החרדים לחיות בשלום.
נמרוד פלשנברג
