ב-30 במארס 1976 יצאה האוכלוסייה הערבית לשביתה כללית, שכונתה "יום האדמה", במחאה על המדיניות הממשלתית של הפקעת קרקעות, אשר נועדה לחנוק את היישובים הערביים בגליל, במשולש ובנגב, ולמנוע את התפתחותם. מאז, הפך ה-30 במארס למועד של מחאה נגד האפליה הלאומית, ובשנים האחרונות – התקיימו בו הפגנות גדולות גם בנגב, שם ביקשה הממשלה ליישם את "מתווה פראוור".

לרגל יום האדמה 2015, שוחחנו עם פאדי מסמרה, עובד סוציאלי, פעיל חברתי ומנכ"ל המועצה האזורית של הכפרים הלא-מוכרים בנגב, על המערכה נגד המתווה.

"מתווה פראוור" אושר בכנסת ביוני 2013, אך חקיקתו לא הושלמה. מה קורה בפועל ביישובים הלא-מוכרים?

למרות ש"מתווה פראוור" לא אושר כחוק, בפועל מתבצעת מדיניות הנישול שנוסחה בו. זו מדיניות של אי-הכרה ביישובים בדוויים קיימים ובאוכלוסייתם, של רדיפות, של צווי הריסה ושל הריסה שיטתית של מבנים, שרובם צריפים. ב-2014 הרסו השלטונות כ-680 מבנים. בשבועיים שלפני הבחירות הרסו עוד 23 מבנים. ביום הבחירות עצמו הגיע מועד ההריסה שנקבע בצו לגבי היישוב הלא-מוכר אום-חיראן כולו. בימי אביב אלה עוסקות הרשויות גם בהשמדה שיטתית של יבולים עתידיים באמצעות חרישה של השטחים הזרועים.

מי מבצע בפועל את ההריסות?

ב-2014 שונה שמו של הגוף האחראי להריסות והוא מכונה "הרשות לפיתוח ולהתיישבות הבדואים". לראש הרשות מונה יהודה בכר, סגן אלוף במילואים וניצב משטרה בדימוס. הגוף הזה והעומד בראשו מתנהלים כמו מדינה-בתוך-מדינה. הם מוציאים את צווי ההריסה המינהליים לבתים וליבולים, ולרשותם עומדת יחידה כמו-צבאית מיוחדת – יחידת "יואב", שתפקידה לדכא כל התנגדות להריסות, להפגין כוח, להפחיד וליזום פרובוקציות.

הצבא הפרטי הזה של יהודה בכר, שמתעמת רק עם בדואים, לובש מדים מיוחדים ופועל תמיד כשאנשיו רעולי פנים. אנשי יחידת "יואב" הם שהפרו בינואר השנה את ההסכם בין המשטרה לבין ראש עיריית רהט לגבי אי-נוכחות שוטרים בבית העלמין בהלוויה של סמי אל-ג'אער. הם שפרצו ברכביהם הגדולים לבית העלמין וגרמו לעימותים קשים, למותו של סמי זיאדנה ולפציעתם של עשרות. בהבדל מהמשטרה, ביריוני יחידת "יואב" אינם מנהלים שום שיח עם התושבים ונציגיהם, ומתנהלים מולם כמו צבא בשטח כבוש.

כמה צווי הריסה הוצאו ביישובים הלא-מוכרים?

כל המבנים ביישובים הלא-מוכרים הם תחת איום הריסה, שכן בלי קשר להיסטוריה של היישוב, כל המבנים בו מוגדרים כבלתי-חוקיים. בכל רגע נתון, אלפי משפחות מתמודדות עם צווי הריסה.

חשוב להבין, כי צו הריסה אינו עניין פיסי בלבד של הריסת מבנה. למשפחה הבדואית שהתגוררה במבנה, המונה בדרך כלל כעשר נפשות, אין לאן ללכת. לכן בני המשפחה אוספים את חומרי הבנייה שנותרו בשטח של המבנה ההרוס, מגייסים כסף, ובונים מחדש. משמעות הדבר היא שהמשפחה, שבלאו הכי סובלת מעוני קשה, נאלצת לשקוע בחובות נוספים, כדי לשלם קנס של רבבות שקלים שהרשות הטילה עליה וכדי לממן את הבנייה מחדש.

שיטת הקנסות, אגב, היא כלי דיכוי רב עוצמה. כך, למשל, אם מגדל צאן חורג עם עדרו אפילו 20 מטר מחצר ביתו, הוא עלול לספוג קנס של 30 אלף שקל בטענה שהפר את הצו להסדרת ההעברה של בעלי חיים. הקנסות האלה מערערים את יכולת הקיום המינימלית של המשפחה. במרוץ ההישרדות, ילדים אינם מבקרים באופן סדיר בבית הספר ואין יכולת לטפל בבעיות בריאות, למשל.

היינו עדים להתארגנות מרשימה של צעירים נגד מתווה פראוור. מה הייתה השפעתה החברתית?

תושבים צעירים הפנימו, כי מתווה פראוור הוא שלב נוסף בנישול הבדואים ובריכוזם בתוך גיטאות המכונים עיירות. רבים מהם – בוגרי לימודים אקדמיים ופעילים בעמותות חברתיות. ההתנגדות הציבורית הייתה אופק לפעולה, והובילה להקמת מסגרת הצעירים "אל-חיראק אל-שבאבי". הצלחתם באה לידי ביטוי בחידוד ההבנה בקרב התושבים של הכפרים הלא-מוכרים לגבי הסיכוי הטמון בהתנגדות עממית רחבה לנישול.

מיד לאחר הבחירות, נפגשנו במסגרת אל-חיראק כדי לנתח את דפוסי ההצבעה של האוכלוסייה הבדואית. גילינו, כי 90% ומעלה מתושבי העיירות (רהט, תל שבע, חורה) הצביעו לרשימה המשותפת, וכי גם ביישובים הלא-מוכרים נעה התמיכה ברשימה בין 70 ל-90 אחוזים. זה שינוי פוליטי חשוב, שכן בבחירות קודמות, רבים מהבוחרים נתנו קולם למפלגות הממסד תמורת הבטחה או תשלום, ואילו הפעם רק בודדים עשו כן. אנו מעריכים, שהשינוי החיובי הזה הוא תוצאה של המערכה העממית נגד מתווה פראוור.

מה הייתה תרומת הסולידריות של יהודים דמוקרטים למערכה מול מתווה פראוור?

האזרחים היהודים המביעים סולידריות עם המערכה נגד הנישול וההריסה ראויים להערכה רבה. תרומתם הייתה מעשית וגם מוסרית. הם חצצו לא אחת בינינו לבין השוטרים וביריוני יחידת "יואב" וחטפו מהלומות. הם גם השפיעו באופן חיובי על דעת הקהל בישראל.

תפקידם של היהודים הדמוקרטים בולט במערכה להמשך קיומו של היישוב הלא-מוכר אל-ערקיב, אותו הרסו כבר 82 פעם. הסולידריות תורמת לדבקות של התושבים הבדואים בזכותם להתגורר על אדמתם, במקום שחיו בו אבותיהם.