פעילה ישראלית נעצרת בנתב"ג בזמן מטס של פעילי סולידריות לישראל ב-2012 (צילום: אקטיבסטילס)
לאחרונה הודיעו השרים גלעד ארדן ואריה דרעי שהם מקימים צוות במטרה למנוע מפעילי "חרם ודה לגיטימציה" להיכנס לישראל. כמובן שהמטרה אינה רק פעילים התומכים בחרם, אלא באופן כללי פעילי סולידריות עם פלסטין, המגיעים לארץ כדי להשתתף במאבק נגד הכיבוש. ארדן אף הוסיף וביקש בעמוד הפייסבוק שלו מהציבור להעביר מידע (להלשין) על פעילים זרים.
אך ההטרדה והרדיפה של פעילי שלום בינלאומיים לא התחילה עתה. במאמר שפרסמה בחודש שעבר העיתונאית והבלוגרית הברזילאית מוארה קרבילנטה, היא מתארת את הגירוש שלה מישראל:
על הקירות והדרגשים של בית המעצר יש כתובת: 'על כל חבר בתנועה הבינלאומית לסולידריות שגורש, יגיעו עשרה'. המשפטים הללו נכתבו עם משחת שיניים או אפילו במזון בזמן שהוחזקנו – אני ועוד רבים – בבית המעצר של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי גבול של משרד הפנים הישראלי. נלקחנו לחכות לגירוש. לאחר שעות של חקירה בנתב"ג, הודיעו לנו שאנו מנועים מלהיכנס לישראל במשך 10 שנים "מטעמי ביטחון" – ללא הסבר נוסף. אנחנו כנראה איום שמפחיד את מדינת ישראל.
מדיניות הגירוש של פעילים התומכים במאבק הפלסטיני ותומכים בסיום הכיבוש אינה חדשה. בשנת 2003, למשל, שמונה חברי תנועת הסולידריות הבינלאומית מאירופה ואמריקה גורשו לאחר שהביעו מחאה על הפקעת האדמה הפלסטינית לבניית החומה ליד ג'נין.
בשנת 2011, כמאתיים פעילים נעצרו וגורשו עם הגיעם לשדה התעופה. בידיעה ב"הארץ" מ-9 ביולי באותה שנה נאמר, כי "ישראל הצליחה למנוע את כניסתם של 200 נוסעים שרצו להגיע לארץ כחלק מקמפיין 'ברוכים הבאים לפלסטין' לביקורי סולידריות בשטחים הפלסטיניים. מדיניות זו היא רק אמצעי אחד בטקטיקה הישראלית של רדיפת כל ביטוי של סולידריות עם הפלסטינים, כאשר משלחות אקדמיות ותנועת BDS הן המטרות הבולטות ביותר.
בשבע שעות ההמתנה בשדה התעופה נחקרתי שוב ושוב. כבר בחקירה הראשונה אמרו לי שהוחלט שאגורש, אלא אם אסכים לשתף פעולה. "לשתף פעולה" פירושו לספר על כל פינה של פלסטין בה הייתי בביקורים קודמים ולנקוב בשמו של כל אדם שפגשתי. הם התעקשו גם כי ראיתי מפגינים פלסטינים מיידים אבנים על חיילים בהפגנות וטענו שהשתתפתי בהפגנות, ושיש להם תמונות שצילמו חיילים.
הם ביקשו את הסיסמה לנייד שלי. הייתי מנומסת והסברתי כי מטרת הביקור שלי הייתה לעשות קורס במשפט בינלאומי עם ארגון אל–חאק, וכי אני גם דוקטורנטית. אבל סירבתי לתת את הסיסמה.
עבור 'שירותי הביטחון' המטרה בהשגת הסיסמה הייתה להשיג שמות של 'שותפים לדבר עבירה' פלסטינים. בשנת 2015, גארי ספדינג, פעיל בריטי, חווה משהו דומה. גורמי ביטחון העתיקו את אנשי הקשר וההודעות האישיות מהטלפון שלו. ספדינג גורש בעילה שהוא עלול לעורר מהומות בגלל המסרים שכתב ברשתות החברתיות.
סוכנים שונים חקרו אותי, העבירו אותי מחדר אחד למשנהו, עד שהגענו למשטרת הגבולות, שם לקחו ממני טביעות אצבעות וצילמו אותי. משם הועברתי למקום שבו חיפשו בתיק שלי ובגופי בקפדנות, ולאחר מכן לחדר אחר שבו חיכיתי, כפי שהבנתי בדיעבד, להסעה לבית המעצר. שני סוכנים הורו לי להיכנס למכונית והתיישבתי במושב האחורי של טנדר עם חלונות מכוסים בלוחות מתכת.
בבית המעצר סוף סוף קיבלתי מידע על הטיסה שלי חזרה כעבור כתשע שעות. שם פגשתי בחורה אוסטרלית שחיכתה ארבעה ימים ועזבה רק ביום החמישי. רוב העצירות היו נשים מאוקראינה, ממולדובה, מגרוזיה ומאוזבקיסטן שתכננו לטייל בישראל ובפלסטין, אך סורבו כניסה. האוסטרלית הייתה מסוכנת במיוחד: בביקורה הקודם היא העזה להצטרף למחאה בבלעין.
מהמעצר נלקחתי ברכב ישירות אל דלת המטוס. סוכן ליווה אותי לתוך המטוס ומסר לדיילת את המסמכים שלי. לברזילאים לא נחוצה ויזה כדי להיכנס לישראל, וישראלים לא זקוקים לוויזה כדי להיכנס ברזיל. עם זאת, חשבון הגירושים בקושי יהיה מאוזן בין שתי המדינות. בשנת 2015 נאסרה הכניסה על שני ברזילאים ממוצא פלסטיני – הם הגיעו לביקור סולידריות כחלק מקבוצה של הפורום החברתי העולמי בתוניסיה.
אני לא אוכל לחזור בעשר השנים הבאות – או עד שלפלסטין תהיה סוף סוף ריבונות על גבולותיה, או אם שגרירות ישראל תעניק לי "אישור מיוחד" אחרי סיום הכיבוש הישראלי. אחרי הכול, זה היעד: סולידריות עם העם הפלסטיני המתנגד ונאבק לשחרור פלסטין.
