יריד השעשועים: ספרות סוציאליסטית בימיה הראשונים של גרמניה המזרחית

ספרו של הסופר המזרח גרמני ורנר ברויניג (1934 – 1976), ״יריד השעשועים״, שגרסה מקוצרת שלו ראתה אור לאחרונה בתרגומו המצוין של חנן אלשטיין לעברית (הוצאות קרן וליברוס), נכתב בשנות השישים, אך פורסם לראשונה בגרמנית רק בשנת 2007. ברויניג, בן למשפחה פרולטרית שהידרדר לפשע בנעוריו אך השתקם והפך לחבר מפלגה פעיל, פרסם בזמן אמת פרק אחד בלבד מהרומן המונומנטלי. ביקורת קשה מצד הנהגת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שברה את רוחו של הסופר הסוציאליסט הצעיר והוא החליט לגנוז את היצירה. לאחר מכן התמכר לאלכוהול ומת בגיל צעיר.

2017-07-04_223741

סיפור חייו המקצועיים של ברויניג מסקרן במיוחד בשל האירוניה העמוקה שבו. ברויניג לא היה דיסידנט ולא מתנגד משטר, כי אם סוציאליסט נלהב שניסה לפתח את הגרסה הגרמנית של הריאליזם הסוציאליסטי; הוא היה פועל במפעל נייר ושאף לתאר את חיי הפועלים בחברה הסוציאליסטית החדשה, אך לבסוף הוקע כמי שמבטא ״עמדות אידיאולוגיות שגויות״.

 

גרמניה של אחרי המלחמה

ספרו של ברויניג, בעל ממדים אפיים, נפרש מהקמת גרמניה המזרחית ב-1949 עד למרד הפועלים במדינה הקטנה ביוני 1953, שדוכא במהירות. הרומן עוקב אחרי חייהן של דמויות רבות – פועלים, אקטיביסטים ופקידים, שחייהם קשורים במכרה ״ויסמוט״ לעופרות אורניום (מוסד מרכזי בפיתוח תוכנית האטום הסובייטית) ובמפעל הנייר הסמוך אליו, בהרי הארץ בסקסוניה.

תיאור אורח חייהם של הכורים בעיירה שבה הם מבלים בשעות הפנאי נע בין אפרוריות לחסד אנושי בסגנון כתיבה מעורפל ועכור. בינות לכיעור ולטינופת של ויסמוט, גיבורי הספר שותים, מתווכחים, מספרים בדיחות גסות, רוקדים, מחזרים אחרי נשים ומעלים זיכרונות מהמלחמה. ברויניג לא מייפה את העולם הסוציאליסטי המתחדש. הוא מתייחס בכנות ריאליסטית לפריבילגיות ולהתנשאות של חברי המפלגה, לתנאי העבודה הקשים במכרה ולדרישות המחמירות של המנהלים. הפוליטיקה הקונקרטית והמורכבת של המדינה החדשה, שמתגבשת כל העת ביחס למדינה השכנה ממערב ולכוח פיתויה, מתגלה בדיאלוגים. גם נוכחותו של העבר הנאצי ושל שרידיו המשמעותיים נוכחת בכול ומליטה את ההתרחשויות בדוק של אפלה.

ואולם, ברויניג עושה חסד עם כל הדמויות, על חייהן הקשים, ולא מייחס כוונות זדון לאף אחד מנציגי המפלגה או השלטון. הספר  מבטא  רוח  קולקטיבית  של  בנייה  של  משהו חדש, מתוך קיום נוגע ללב של ״אחרי המלחמה״, שבו כל יצירה חדשה מלווה במלנכוליה, אך גם באופטימיות של מי שעבר כבר את הגרוע מכל.

רוח זו נוכחת במלוא עוצמתה בתיאורים הארוכים והמבלבלים של העבודה במכרה ובמפעל. אף על פי שקשה לעקוב אחר התיאורים הטכניים, אלה הם הקטעים היפים ביותר בספר – לדוגמה, הרגע שבו כריסטיאן קליינשמידט, בן לפרופסור בורגני שהלך, מפוחד, לעבוד במכרה מפני ששערי האוניברסיטה נסגרו בפניו לטובת בני פרולטרים, מגלה את חדוות העבודה: ״הוא תפס את המכניקה של גופו, תפס את תנועת ההמרה ממנוחה למאמץ וחוזר חלילה, את החילופין שבין מתח לאיפוק. הוא פיזר את העומס באופן שיטתי ולא כילה את כוחותיו. הוא סיגל לו קצב שאותו לא יצר יש מאין, קצב שפעם בתוכו, או בינו לבין ההר ובין המכונה. הוא עבד״.

 

פועלים במרכז

מלבד כריסטיאן, הדמויות המרכזיות ביותר הן פטר לוזה, הרמן פישר ובתו רות. לוזה, בן דמותו של ברויניג – פרחח ורודף נשים צעיר מבית שבור – מגיע לעבוד במכרה, נקלע לקטטות, מתאהב בנשים ומוצא את עצמו באשפוז מתמשך ומאוחר יותר אף בבית כלא. הוא  מייצג את הדור שגדל בשנות המלחמה והגיע לבגרות בסביבה עוינת, מבלבלת וחסרת וודאות. המנגנון החברתי של המדינה הסוציאליסטית ושל תעשיותיה לא מסוגל לטפל בו, ומזלו הרע מוסיף להפיל אותו למרות כוונותיו הטובות.

מנגד, את הממסד מייצגים הרמן פישר ובתו רות. פישר הוא מנהל עבודה במכרה העופרות והוא מבטא אידיאל של איש מפלגה מסור ונאמן, שפועל בשיקול דעת ובהתחשבות בעובדים. רות, שעובדת במפעל הנייר, מתקדמת בתושייה לתפקידים שלפני כן רק גברים החזיקו בהם, מונעת מכוח הזדהותה הפוליטית עם המפלגה. היא גם מתאהבת בפקיד נאמן, שנשלח מברלין לנהל את כוח האדם במפעל, ושתומך במאבקה לעמדה שווה במפעל.

ניכר כי כישרונו של ברויניג לדרמה בולט כאשר הוא מתאר צעירים הנמצאים בקונפליקט עם המערכות שבהן הם מצויים, כמו לוזה וקליינשמידט, בעוד תיאורו של הפישרים עדין ומרומז יותר.

 

עבודה שלא נשלמה

ספרו של ברויניג, על כל מעלותיו, הוא יצירה שלא נשלמה. איכותו וסגנונו אינם אחידים. אחרי פתיחה אוחזת ומרשימה המתרכזת בחיי הפועלים, מופיע קו עלילה המתרחש בגרמניה המערבית, שנראה כמו טיוטת סיפור מגומגמת שהוכנסה לספר בטעות. גם הדמויות וקווי העלילה החזקים ברומן לא מפותחים די הצורך, ונראה כי אורכו הצנוע יחסית (310 עמודים בעברית) אינו הולם את שאיפותיו האפיות.

ואולם, ברויניג הוא ללא ספק סופר מוכשר וייחודי, שכותב ספרות המתייחסת באהבה ובכבוד לאדם העובד. הפרוזה שלו, המשייטת בין תודעות הדמויות השונות, משרתת היטב את  האידיאולוגיה הסוציאליסטית: הדובר שמבטא את הדעות בספר במונולוגים ארוכים אינו תמיד ברור. זה לא הסובייקט הקבוע, ולא ברויריג, כי אם קולו של האדם הגרמני במזרח בעת ההיא – הכללי, הקולקטיבי. חבל כל כך שהסוציאליזם הקיים באמת לא ידע לשמור על הקול הייחודי של ברויניג.

נמרוד פלשנברג

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"