אבי גבאי גבר על עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה שנערכו אתמול (שני). גבאי (52%), שזכה בתמיכתן של חברות הכנסת שלי יחימוביץ׳ וסתיו שפיר, ניצח את עמיר פרץ (48%) שקיבל תמיכה ממרבית הכוחות המרכזיים במפלגה וממנגנון ההסתדרות. עמיר פרץ היה המועמד השמאלי יותר במערכת הבחירות, ונצחונו של גבאי האלמוני עד לאחרונה, הוא מכה לשמאל.
אבי גבאי (צילום מסך)
במהלך ההתמודדות בין גבאי ופרץ טענו רבים בשמאל העקבי, כי שניהם מועמדים גרועים שאינם נבדלים בדבר. אני חושב שאמירות מסוג זה מתעלמות מכמה עובדות יסוד לגבי שני המועמדים, ומהקבוצות החברתיות-מעמדיות שאותן הם מייצגים.
אבי גבאי הגיע למפלגת העבודה אחרי שישב בממשלת נתניהו שהובילה חקיקה של חוקים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים למכביר. הוא הקים יחד עם ידידו כחלון את מפלגת ׳כולנו׳ כאופן ביטוי של המעמד הקפיטליסטי החדש בארץ, אותו קהל מצביעים של יאיר לפיד, אך עם אפיל עממי ו׳חברתי׳ יותר. ומה היא חברתיות עבור גבאי? הורדת מחירים של מוצרי צריכה, הגברת תחרות, גישה ׳ניהולית׳ למשק ושאר האמיתות הנצחיות שלמד באגף התקציבים של האוצר, בו התחיל את דרכו, ובתפקידו כמנכ״ל המונופול המופרט בזק. גבאי מייצג ׳סוציאל-דמוקרטיה׳ נוסח "דה-מרקר", שהעניק לו חיבוק כעיתון המקדם עמדות ׳חברתיות׳ אך מתנגד לאיגודי עובדים באופן עקבי. עם זאת, לזכותו של גבאי יש לזקוף את התפטרותו מהממשלה בעקבות מתווה הגז הגרוע שקידם נתניהו.
עמיר פרץ, לעומתו, מעולם לא היה איש עסקים. במשך עשרות רבות של שנים הוא מכהן כחבר כנסת. הוא התייצב בקביעות בצד היוני של מפלגת העבודה בכל הנוגע בכיבוש וביחס לאוכלוסייה הערבית. הוא קרא לשאת ולתת עם ערפאת כאשר אש״ף עוד היה מחוץ לחוק ורק לאחרונה התייחס בחיוב לשחרורו של מרואן ברגותי מהכלא הישראלי למען קידום משא ומתן לשלום. כראש הסתדרות קידם את העלאת שכר המינימום, והיה אחראי למספר שביתות גדולות במשק. נכון, על פרץ אחריות למלחמה האיומה בלבנון ב-2006, עת כיהן כשר הביטחון בממשלת אולמרט. הוא גם שימש כשר בממשלת נתניהו-לפיד וחשף אופורטוניזם פוליטי כאשר חבר למפלגתה של ציפי לבני ״התנועה״.
הדבר המרכזי שיש לזקוף לזכות פרץ, ושבגללו הפסדו הוא בשורה רעה, הוא שב-2006 הוא הצליח למשוך קולות רבים מהפריפריה להצביע למפלגת העבודה. פרץ, ראש עיריית שדרות בעברו, הוא המנהיג הראשון בקנה מידה לאומי שהצליח למשוך מצביעי ליכוד מסורתיים שמאלה כשרץ על אג׳נדה סוציאל-דמוקרטית ושואפת לשלום.
אין ספק – לא פרץ ולא גבאי הם מועמדים אידיאליים, אפילו לא בקריטריונים המעוותים של השמאל הציוני, ושניהם נמשכים פעמים רבות עם הסחף הכללי ימינה. אך בין שניהם, פרץ הוא איש המייצג את ציבור העובדים ואת האוכלוסייה המזרחית המוחלשת בארץ, כמו גם את מחנה השלום, בעוד גבאי הוא ׳סיפור הצלחה׳ קפיטליסטי השואף להפוך את מפלגת העבודה ליש עתיד ב׳, או לגרסה ישראלית של אן-מארש, מפלגתו הניאו-ליברלית של עמנואל מקרון בצרפת, הפונה ל׳מרכז השפוי׳ ולמעשה פועלת למען האינטרסים של בעלי ההון. לצערנו, השני ניצח.
אבי גבאי הוא אולי פרצוף חדש במערכת הפוליטית, אך הגזענות והשגיאות הטקטיות שמלוות את מפלגת העבודה, טבועות בו עמוק. כאשר נשאל בעיתון ׳הארץ׳ (9.10) לגבי כינון של קואליציה בתמיכתה של הרשימה המשותפת, ניפק גבאי את התשובה המתנשאת הבאה: ״הגיע הזמן שלחברה הערבית תהיה נציגות אמיתית בשלטון; מדובר ב-20% מתושבי ישראל. יחד עם זאת, בהרכבה הנוכחי של הרשימה המשותפת יש גורמים אנטי-ציוניים כמו זועבי וזחאלקה ובהרכב כזה לא נוכל לשתף איתם פעולה״.
כאמור, ניצחונו של גבאי אינו סיבה למסיבה, אך לכל הפחות הוא פטר את הציבור מעולו של יו״ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שהצליח בשנתיים מאז הבחירות לדרדר את מעמדה של מפלגת העבודה, ושל כלל הכוחות הציוניים שמשמאל ללפיד, לכדי אסקופה נרמסת. הרצוג עשה את כל הטעויות, הטקטיות והעקרוניות, שיכול היה לעשות כראש המפלגה שאמורה להיות אלטרנטיבה משמאל לשלטון הליכוד. השיא השלילי היה כמובן במסע התחנונים שניהל מול נתניהו בבקשה להיכנס לממשלתו, על סמך הבטחה כלשהי ל׳מהלך אזורי׳ לפתרון הסכסוך. ניסיון זה נגמר כזכור במינויו של הפשיסט אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, ובדרדור מעמדה של מפלגת העבודה בסקרים לאחוזים בודדים. הנזקים שהרצוג גרם לשמאל הציוני הם עמוקים, אך ספק אם גבאי יוכל לשקם את מעמדו בציבור ולהנהיגו כאופוזיציה מתפקדת.
נמרוד פלשנברג
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
