בעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי בעקבות נגיף הקורונה, נשאלת השאלה: כמה מובטלים יש כעת בישראל? וכמה יהיו בעוד חודשיים? לשאלה השנייה קשה להשיב. על פי ההערכות מדובר במאות אלפים. לכאורה, לשאלה הראשונה קל יותר להשיב. אבל אין זה המצב. מזה שבועות ארוכים אין שירות התעסוקה מפרסם נתונים מלאים על מספר מחוסרי העבודה במשק.

הפגנה עובדי עולם התרבות, ביום שני שעבר, מול משרד האוצר (צילום: ועד פעולה של תעשיית הרבות והאירועים)

ביום חמישי שעבר (19.6), למשל, פורסמה הודעה מטעם השירות לפיה "941 מבקשי עבודה חדשים נרשמו ביממה האחרונה בשירות התעסוקה. לעומתם, 2,638 איש דיווחו על חזרה לעבודה. מאז החלו ההקלות במסגרת שחרור המשק התקבלו בשירות התעסוקה 347,229 דיווחים על חזרה לעבודה, ומנגד, נרשמו 121,696 דורשי עבודה חדשים".

נתונים ברורים, נכון? אבל מתי החלו ההקלות בהן מדובר? ב-19 באפריל? או אולי ב-2 במאי? ממש לא נהיר, כי היו כמה הכרזות ממשלתיות בדבר "הקלות בסגר". מההודעה ניתן להבין שכמעט רבע מיליון עובדים "נטו" שבו לעבודה מאז המועד שלא צוין. וזהו הישג יפה לכל הדעות. אבל כמה עובדים נותרו ללא תעסוקה? יתר על כן, מדוע עדיין מפטרים עובדים חרף ההטבות שניתנו למעסיקים? או שאולי מדובר בעובדים שהוצאו לחופשה ללא תשלום (חל"ת) נגד רצונם ובניגוד לחוק? תשובות לשאולות אלה אינן בנמצא, לפחות לא בהודעות לעיתונות מטעם שירות התעסוקה והמוסד לביטוח לאומי – האחראי לתשלום דמי אבטלה.

על פי הנתונים שפרסם שירות התעסוקה בעבר, בסוף מאי היו בישראל כמיליון מחוסרי עבודה – מהם רבע מיליון מפוטרים. אלה מספרים עצומים המייצרים תמונה עגומה וללא תקדים – לפחות מאז המיתון הגדול ערב מלחמת ששת הימים, בשנים 1966 ו-1967.

המובטלים השקופים

יש לציין שנתוני אבטלה אלה הם חלקיים. הם אינם מביאים בחשבון חמישה מגזרים במעמד העובדים, שהם שקופים על פי רוב: עובדות ועובדים שלאחר גיל היציאה לפנסיה (שגילם מעבר ל-67) ושמספרם מוערך בכ-150 אלף; את הצעירים עד גיל 20, המונים על פי ההערכה כ-100 אלף עובדות ועובדים; רבבות פועלים פלסטינים המועסקים בישראל או בהתנחלויות בשטחים הכבושים (ר' ידיעה נפרדת בעמוד זה); ורבבות מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. המשותף למגזרים אלה הוא שאינם זכאים לדמי אבטלה ואי–אפשר להוציאם לחל"ת ולכן הם נעדרים מהנתונים הרשמיים. גם עובדים עצמאים נפגעו קשות במשבר וגם הם אינם זכאים לדמי אבטלה.

הפיטורים במגזרים אלה קלים להפליא. רוב העובדים בהם שייכים לקבוצות המוחלשות ביותר באוכלוסייה, ועבור רובם שכר מינימום הוא בפועל שכר מקסימום.

יתר–על–כן, על פי הנתונים שפרסמו הביטוח הלאומי, שירות התעסוקה, הכלכלנית הראשית באוצר ובנק ישראל, מרבית העובדים שאיבדו את פרנסתם בזמן משבר הקורונה כתוצאה מהוצאה לחל"ת או פיטורים הם עובדים בעלי שכר נמוך.

מחקר שנערך לאחרונה במינהל המחקר והתכנון של המוסד לביטוח לאומי ומסתמך על נתוני סוף חודש אפריל מראה שכתוצאה ממשבר הקורונה צפוי שיעור העוני בקרב משפחות בישראל לעלות מ-18% ל19.4%.

שיעור העוני בקרב האוכלוסיות הפגיעות: ערבים, חרדים ומשפחות חד הוריות, צפוי לעלות בשיעורים גבוהים עוד יותר. כך למשל, שיעור העוני בקרב משפחות חד הוריות צפוי לעלות מ-26% ל-30%. אוכלוסייה נוספת שנפגעה באופן חריף מהמשבר היא אוכלוסיית משקי הבית שבראשן עומד עצמאי. שיעור העוני בקרב משפחות אלה צפוי לעלות מ-12% לפני המשבר, ל-16% בעקבותיו. על פי ממצאי חטיבת המחקר של בנק ישראל, בתקופת שיא הסגר באמצע חודש מארס, כרבע ממשקי הבית בארבעת העשירונים הנמוכים נותרו ללא הכנסות מעבודה כלל. בנק ישראל מעריך שגם באמצע חודש מאי, עם הסרת המגבלות, נותרו עדיין משקי בית רבים ללא הכנסה: כ-17% מכלל משקי הבית בעשירונים הנמוכים, ובין 10% ל-12% ממשקי הבית בעלי הכנסה בינונית וגבוהה.

יצוין שלמרות שעובדות מהוות 49% מכלל המועסקים במשק, 56% מהתביעות לדמי אבטלה בזמן משבר הקורונה היו של נשים. כך עולה ממחקר חדש שפרסם מרכז טאוב.

עבודה מאורגנת ואבטלה

רוב המפוטרים נמנים עם המגזרים הלא–מאורגנים במעמד העובדים, שהם כ-75% מהמועסקים בישראל. קל לחזות איך תשפיע רמת אבטלה כה גבוהה: ירידה בשכר, העמקת העוני, הדרת מגזרים רבים משוק התעסוקה. במצב זה, על ההסתדרות לגלות אחריות כלפי חבריה וכלפי כלל העובדים – אחריות שלא גילתה במהלך כל משבר הקורונה (את משבר אל על, זוכרים?). ההסתדרות חייבת להקים איגוד עובדים–מובטלים ולו כמה מטרות: להבטיח הכנסת מינימום לעובדים ולבני משפחותיהם, להיאבק במדיניות ממשלת הימין הניאו–ליברלית, למען הכשרה מקצועית, עזרה הדדית, ועידודן של צורות העסקה עצמאיות – קואופרטיבים. חברי ההסתדרות ומעמד העובדים כולו זקוקים לכך עכשיו יותר מתמיד.

אפרים דוידי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב