התערוכה "סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן" מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב. היא נפתחה ב-15 במאי ותינעל במוצ"ש, 15 ביוני. אוצריה הם דבורה פינטו פדדה, יפעת פינקלמן, אורן שגיב וטניה כהן–עוזיאלי.
"סטטוס קוו", בהקשר התערוכה המוצגת, הוא ביטוי מקובל להסדרי החזקה והשימוש במקומות הקדושים המשותפים לקבוצות יריבות בארץ הקודש.
קבר רחל, צילום של גילי מרין מתוך התערוכה
אוצרי התערוכה טוענים, כי באמצעות סיור בתערוכה והתבוננות בחמישה אתרים קדושים, ייפתח בפנינו "צוהר המאפשר ללוות את מנגנון הדו–קיום הייחודי, שלעתים שברירי". לדידם, בתערוכה מתאפשר לנו לעמוד מקרוב על "מבנים של משא ומתן". בדברי ההזמנה נכתב גם כי "מגוון אסטרטגיות מרחביות ופרגמטיות נחשף, ובאמצעותו זהויות שונות ועוינות חולקות מקום קדוש אחד".
בין האתרים הרבים המוצגים בתערוכה, אבקש למקד התייחסותי לרחבה הפרוסה לפני הכותל המערבי (אל–בוראק). הכותל הוא אחד מארבעת קירות התמך של מישור מוגבה הקרוי בפי היהודים "הר הבית" ובפי ערבים מוסלמים "אל–חראם א–שריף".
"רחבת הכותל" הייתה בעבר שכונה מוסלמית, שכונת המוגרבים. ציער אותי, שמוזיאון לאמנות סיפר באגביות רבה ובלתי–מובנת סיפור חיים של תושבים שחיו בעיר ירושלים 800 שנה, וכל בתיהם נהרסו בעקבות כיבוש מזרח העיר ב-1967.
החרבת בתי תושבים ערבים אינה מתיישבת עם הכותרת של התערוכה. אין שום קשר בין צמד המילים "סטטוס קוו" לבין כיבוש הכותל המערבי וההחלטה הלא–מוסרית להחריב שכונה בירושלים, שמאות שנים חיה ונשמה אוויר הרים צלול כיין.
אודה שכאב לי לקרוא את הגיליון שניתן לכל מבקר בתערוכה. בגיליון משולב מאמרו של טדי קולק, מי שהיה ראש העיר ירושלים, המבהיר כי "היה צורך לתת מענה לבעיה של גישה נוחה ליהודים רבים הרוצים לבוא ולהתפלל בכותל המערבי […] התשובה הייתה סילוק הבקתות הרעועות של שכונת המוגרבים, קיבלתי אישור מהרצוג, נרקיס ודיין. כינסתי ישיבה עם יעקב ינאי, יגאל אלון […] ובמוצאי שבת, 10 ביוני, החלה עבודת פינוי שכונת המוגרבים. תוך יומיים הושלמה המלאכה, והשטח היה נקי".
אודה גם כי התקשיתי להתבונן בתמונות ובדגמים של ירושלים לפני יוני 1967, ומולם – התמונות והדגמים לאחר 10 ביוני 1967. החרבת בתי תושבים היא הפרה גלויה וגסה של כל רעיון הסטטוס קוו עליו מבוססת התערוכה. החרבת חייהם של בני דת אחת כדי ליצור מתחם נוח לגישה למתפללים בני דת אחרת – איננה סטטוס קוו. זה פשע מלחמה.
למרבה האירוניה, נמצאו מבקרי אמנות המתייחסים להקמת הרחבה הגדולה ולהרס בתי המוגרבים מנקודת מבט בלתי–צפויה. לדעת אותם מבקרי אמנות, הרחבה אדירת הממדים מול הכותל "ממזערת את הרושם המונומנטלי" שהותיר הכוחל בעיני הבאים להתפלל שם לפני הריסת כל הבתים בשכונת המוגרבים. התביישתי בשם אותם מבקרי אמנות שזה מה שהפריע להם בהרס שכונה עתיקה שתושביה נמלטו. דווקא לביקורת זו נתנו האוצרים ביטוי בתדפיס המודבק על הקיר במוזיאון ליד התמונות והדגמים של שכונת המוגרבים.
אבקש לסיים בעדות אישית שלי: כילד שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, במאי 1945, ראיתי את אבי לראשונה מאז ספטמבר 1939 – עת התגייס לצבא הבריטי, שנים טרם הקמת הבריגדה היהודית. הוא החליט, ביום השני לבואו לארץ, לעלות לכותל המערבי יחד אתי ועם אמי.
זכורים לי בתי הערבים, שגלשו עד סמוך לכותל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבי ואמי צמודים, מחובקים, מתנשקים, כותבים יותר מפתק אחד, ומניחים אותו בין אבני הכותל. לא היה שם רב שיאמר להם שאסור לגברים ולנשים לעמוד שם יחד. סמוך מאוד לכותל לא הייתה רחבה, אלא בתים צפופים שגרו בהם אנשים. בתיהם גולחו והם – חלקם נסו וחלקם גורשו.
איתן קלינסקי
